לפניכם סיפור אישי אמיתי. הסיפור הוא על “קוויטל” – פתק תפילה קטן, המחבר בין חמישה דורות במשפחתי. זוהי סיפור על כוחה של ההיסטוריה היהודית, על הישרדות בתקופת השואה ועל חזרת העם היהודי לארץ ישראל.
אבי, פרופ’ הנרי (צבי מאיר) ויינברג ז”ל, הלך לעולמו בירושלים בדצמבר 2006, לאחר חיים ארוכים ומדהימים שבהם עבר (במנוסתו מהנאצים) מפולין לאוקראינה, סיביר, אוזבקיסטן, צרפת, ישראל, ארצות הברית, קנדה, ואז שוב, לפני כחמש עשרה שנה, לישראל.
כאן בישראל, הוא נבחר בשנת 1996 לכנסת כנציג מפלגת “ישראל בעלייה” בראשות נתן שרנסקי. אבי זכה לראות את כל ילדיו ונכדיו חיים לצדו במדינת ישראל.
מוצאו של אבי בשושלת ארוכה של חסידי צאנז ובובוב מקרקוב שהיו מעמודי התווך של הקהילה עוד בתקופת תלמידי רבי ישעיה מפשדבוש, בראשית המאה ה-19. אביו (סבי), משה דוד ויינברג (שעל שמו אני קרוי), נמלט מפולין עם אשתו וילדיו לרוסיה, רגע אחרי פלישת הנאצים בספטמבר 1939. כך הצליחו לשרוד את מלחמת העולם השנייה. לעומתו, שבעת אחיו ובני משפחותיהם נספו בשואה.
אביו של משה דוד (הסבא רבא שלי), דב בעריש ויינברג, הלך לעולמו ונקבר בקרקוב בשנת 1935. אבי, פרופ’ צבי ויינברג, חיפש, מצא, וצילם את מצבתו של דב בעריש בבית הקברות היהודי “החדש” העצום, המוזנח והחרב חלקית בקרקוב. (המצבה, כך גילינו, נבנתה מחדש לאחר המלחמה על ידי בן דוד, הרב צבי הירש מייזלס משיקגו, האדמו”ר מוייצין ומחבר הספר “מקדשי השם” – שו”ת מתקופת השואה).
וכאן מתחיל הסיפור. כשלושה חודשים לאחר פטירת אבי (בתחילת 2007), אחיי ואני דפדפנו בספרים ובמסמכים הרבים בספרייה שבדירתו הירושלמית. בין ספרי הקודש העתיקים, גיליתי עותק מקורי ממהדורה ראשונה של “פרדס מרדכי”, כרך פרשנות על התורה שנכתב על ידי סבי החורג, הרב מרדכי ויליגר (שפורסם בשנת 1928 במונקאטש, הונגריה), שאותו הקדיש הרב ויליגר אישית לאבי.
בתוך הספר הדהוי, טמן אבי מסמכים וניירות במעטפות, כולם מסומנים היטב. היה ברור שכוונתו היתה שנמצא ניירות אלה. על אחת המעטפות היתה כרטיסייה אדומה, שכותרתה: “בית העלמין ‘החדש’ בקרקוב”.
במעטפה זו מצאתי תמונה של מצבת דב בעריש ויינברג בקרקוב. כבר הכרתי תמונה זו, אך אל הצילום היתה מצורפת גם מפה שצויירה ביד; מפה ששירטט אבי, עם הוראות מפורטות כיצד למצוא את הקבר בבית העלמין הישן-חדש. על פי המפה, חלקתו של דב בעריש הייתה ממוקמת לצד המצבה של הרב שמעון סופר — תלמיד חכם נודע.
בתחתית המפה, אבי כתב: “מצורף לזאת קוויטל. נא להביא את הקוויטל לקברו של סבי”. (קוויטל הוא פתק תפילה, מהסוג שיהודים נוהגים לקפל ולהחביא בתוך סדקי הכותל המערבי בירושלים. ישנה גם מסורת להשאיר פתקי תפילה כאלה על קברי אבות).
קראתי את הבקשה בקול לאחיי. כולנו נרעדנו. בקשה מבעד לקבר – קברו של אבי, השולח אותנו למשימה – אל קברו של הסבא רבא שלנו! בקשה אחרונה, מחושבת ומתוכננת על ידי אבינו בכזו בקפדנות, שהושארה בכוונה ברורה שנמצא אותה.
התבוננו בפיסת הנייר הקטנה והמרובעת שצורפה למפה, מקופלת לארבע. “קוויטל לקברו של דב בעריש ויינברג” – כך הכריז הפתק. פתחנו את הפתק בהיסוס. “רפואה שלמה עבור … והצלחה לצבי מאיר ויינברג ומשפחתו,” כך תוכנו.
המועד שבו מצאתי את הספר “פרדס מרדכי”, עם התמונה, המפה, הקוויטל, ובקשתו של אבי, היה ארבעה ימים קודם נסיעתה של בתי הבכורה, אריאלה רחל, לפולין ולקרקוב עם בנות כיתתה.
ארבעה ימים! מדהים. האם היה אבי יכול לדעת? ההיה זה אך צירוף מקרים?
אני, מצדי, מעולם לא האמנתי בכך.
אריאלה קיבלה עכשיו שליחות. למצוא את קברו של הסבא רבא-רבא שלה, ולהניח עליו את הקוויטל.
דומה שלא היה זה מקרי שדווקא אריאלה “נבחרה” למשימה הזו. אריאלה היא נכדתו הבכורה והאהובה של אבי, בבת עינו; היא קרויה על שם אמו, רחל ויינברג מקרקוב. בין אריאלה וה”זיידע” (“סבא” ביידיש) שלה היתה מערכת יחסים מיוחדת. ועכשיו, זיידי שלח את אריאלה, בשליחות לאחר מותו, להגיע לקבר של סבו.
היה צורך בארגון מהיר. מנהל בית הספר ומורתה של אריאלה התרגשו מאוד למשמע הסיפור ולמראה הקוויטל. אך הם הסבירו לי שהתנתקות מהכיתה למטרת ביקור אישי ומיוחד בבית הקברות בקרקוב לא יהיה דבר קל. הדבר מחייב אישור מראש של צוות הביטחון הישראלי שמלווה כל משלחת ישראלית לפולין, מחייב ליווי של מורה והסדרי תחבורה מיוחדים. לא נותר לכך עוד הרבה זמן. לדבריהם, גם לא יהיה להם הרבה זמן בעת שהותם בקרקוב כדי לחפש את הקבר ומי יודע כמה זמן ייקח לאתר את הקבר – אם בכלל יצליחו!
ובכן, כדי לקצר את הסיפור… ביום ראשון בבוקר, 22 באדר תשס”ז (18 במרץ 2007), יצאה אריאלה לכיוון בית הקברות בקרקוב, על מנת למסור את הקוויטל.
בעזרת המפה של זיידי, שהיתה מדויקת להפליא, היא מצאה את הקבר של דב בעריש ויינברג בתוך זמן קצר מאוד, הניחה את הקוויטל על המצבה, והתפללה עבור המשפחה כולה, הניחה תמונות של בני המשפחה על הקבר, והדליקה עשרה נרות, מסודרים בצורת “חי”.
“מה עלי לעשות אם אצליח למצוא את הקבר?” שאלה אותי אריאלה בנמל התעופה בן גוריון לפני נסיעתה לפולין.
“מסרי את הקוויטל, אמרי כמה פרקי תהילים” אמרתי. “ואז תוכלי להגיד לדב בעריש: שלום! אני הנכדה של נכדך! המשפחה שרדה את היטלר, ואני חיה כיום במדינה הריבונית של העם היהודי – במדינת ישראל!”
וכך עשתה.
עם נחיתתה חזרה בנמל התעופה בן גוריון, הראתה לי אריאלה בהתרגשות את התמונות שצילמה בבית העלמין בקרקוב. “הלוואי והייתי יכולה להראות את התמונות האלו לזיידי, ולהגיד לו שהצלחתי להגיע לקברו של דב בייריש עם הקוויטל”, אמרה.
“אל תדאגי”, עניתי לה. “אני בטוח שזיידי כבר יודע…”
* פורסם לראשונה באנגלית [1] במרץ 2007.