החרדים צריכים לעשות שירות צבאי במהלך חופשות הסמסטר שלהם בישיבה, חופשות האורכות עשרה שבועות בשנה.
פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 23 במאי 2012
עם התקרבותה של השאלה הנוגעת לפטור של החרדים משירות צבאי לנקודת הרתיחה, נדמה לי שיש באמתחתי פתרון! פתרון שעשוי לחסוך לחה”כ יוחנן פלסנר ולוועדה שבראשותו, זו שהוטל עליה למצוא פתרון צודק לחלוקת עול השירות, הרבה עבודה. הוא גם יכול לחסוך לקואליציה של ראש הממשלה נתניהו כאבי ראש לא מבוטלים. והוא יכול לחסוך לחברה הישראלית טונות של מתחים וכעסים.
הפתרון שלי לבעיית גיוס החרדים לא ידרוש מהפוליטיקאים או מהרבנים החרדים לוותר על עקרונותיהם (שכן לדבריהם אין למנוע לימוד תורה מאף אדם שמעוניין בזאת, ללא כל הגבלות או מכסות). הפתרון שלי לא ידרוש מצה”ל או מהמשטרה לגרור ולו צעיר חרדי אחד מישיבתו או מביתו.
הפתרון שלי לנושא מטריד זה גם לא ידרוש מישראלים חילוניים לשים בצד את עקרונותיהם או את ערכיהם הלאומיים (אדם אחד, הצבעה אחת, חייל אחד – ללא יוצאים מהכלל). איש לא יצטרך לבלוע את חוסר ההגינות שבשליחת בנו לחזית, תוך שהוא מקבל את הטענה המרגיזה של החרדים כאילו הם “ממיתים עצמם באוהלה של תורה”.
אין ספק, הפתרון שלי לנושא גיוס החרדים מצליח לרבע את העיגול ולהקיף את עקרונות הליבה המנוגדים זה לזה, של המחנה החרדי והמחנה החילוני כאחד. הוא תומך בעת ובעונה אחת הן באמונה שיש לאפשר לעולם לימוד התורה לשגשג ללא הגבלה במדינת ישראל, והן באמונה שאין לגיטימציה מוסרית לשחרור אוטומטי של מגזר אזרחי שלם מעול ההגנה על המדינה.
והנה איך עושים זאת: נגייס את החרדים לצבא או לשירות לאומי בזמן החופשות שלהם. הם ישרתו רק במהלך חופשות הסמסטר שלהם, כשהם ממילא אינם “לומדים עד כלות נשמתם” בישיבה (או כפי שהם נוהגים לומר, “ממיתים עצמם באוהלה של תורה”). שום צעיר חרדי לא יצטרך להפסיד ולו יום אחד בישיבה.
עבור ישראלים חילוניים או חובשי כיפה סרוגה, הפתרון הזה אינו מעשי. בימים כתיקונם, אין לישראלי הממוצע מספיק ימי חופשה מהעבודה כדי להקדיש לעיסוק משמעותי אחר. מרבית השכירים יכולים לקחת, במקרה הטוב, שבועיים או שלושה שבועות חופש בשנה, פרק זמן שוודאי אינו מספיק לשירות רגיל בצבא, בקושי לשירות מילואים (שלא לדבר על עצמאים שבדרך כלל אינם יכולים להרשות לעצמם לקחת אפילו שבוע חופש!).
למעשה, אין שום מקצוע בישראל של ימינו ושום עבודה באשר היא, המאפשרת לעובדים לקחת חופשה שנתית של יותר מחודש. אפילו לא מנהלים בכירים. אף אחד אינו מקבל חופשה שנתית של יותר מחודש, למעט תלמידי ישיבות ורבני ישיבות. הם מקבלים עשרה שבועות חופש בשנה!
קחו בחשבון שכמעט כל הישיבות והכוללים במדינת ישראל פועלים על פי אותו לוח שנה אקדמי. הם מתחילים את שנת הלימודים בתחילת אלול ומסיימים את ה”זמן” הראשון (המונח ה’ישיבתי’ לסמסטר) שישה שבועות לאחר מכן, לפני יום כיפור. אז יוצאים התלמידים ומוריהם לחופשה הכוללת את סוכות וחוזרים בתחילת חשוון. זמן חופשה כולל, במכה אחת: שלושה שבועות.
סמסטר החורף האורך חמישה חודשים נגמר בסוף אדר, כשהישיבות נסגרות למשך כל חודש ניסן (כולל פסח). זמן חופשה: ארבעה שבועות נוספים. סמסטר הקיץ שאורך שלושה חודשים נגמר בתחילת אב ומביא עמו חופשה נוספת, של עוד שלושה עד ארבעה שבועות.
החופשה הכוללת המצטברת, החלה על כל פוקדי הכולל, בחורי הישיבות, רבניהם ומוריהם בכל הדרגים והרמות: עשרה עד אחד-עשר שבועות בשנה. החברה החרדית קוראת לפרקי זמן אלה “בין הזמנים” (בין סמסטרים). בתקופות אלה, תוכלו למצוא את הצעירים והמשפחות החרדיות מטיילים בארץ, מבקרים בפארקים, קונים בקניונים, שוחים בבריכות, ואפילו לעיתים נוסעים לחו”ל. עושים מה שעושים בדרך כלל בחופשות.
לדעתי למדינת ישראל יש זכות לגייס את הנופשים החרדיים הללו לשירות צבאי ולאומי. לחרדים מבורכי-החופשות יש מחויבות לוותר, לפחות באופן חלקי, על זמנם “מחוץ לאוהלה של תורה” כדי לשאת בנטל ההגנה על המדינה.
זה יכול לעבוד כך: במשך, נאמר, שישה מתוך עשרת שבועות החופש שלהם בכל שנה, יגויסו הגברים החרדיים ליחידות צבאיות ולמסגרות עבודה שהותאמו להם בקפידה– החל ביחידות נח”ל חרדי, דרך יחידות מגן דוד אדום ושירותי הצלה וכלה ביחידות המחשוב של חיל האוויר. הם ישרתו מבלי להחמיץ אפילו דקה של “סדר” או “זמן”, מבלי להחמיץ ולו שיעור או בחינה אחת, מבלי שהדבר יקטע את תכניות הלימודים שלהם לטווח הארוך, ומבלי לרוקן את הישיבות (דבר שראשי הישיבות חוששים ממנו יותר מכל).
הם אולי יאלצו להחמיץ כמה הרפתקאות מוטוריות בהרי יהודה או מספר פסטיבלים של מוזיקה יהודית בפארקים, או אפילו את התענוג שבעריכת סדר הפסח בבית – אבל זהו מחיר קטן לשלם בעבור אחריות ואחדות לאומית. (ראשי הישיבות, המוחים השכם והערב על החופשות המופרזות מהישיבה, עשויים אפילו להעריך את הסידור החדש, במסגרתו ישרתו החרדים יחד בסביבה כשרה).
חרדים אחדים יצטרכו אפילו לבלות את יום כיפור בצבא או בבית חולים כשהם דוחפים כסאות גלגלים (אבל יוכלו להסיר דאגה מליבם בכל הנוגע לרמות הכשרות של האוכל באותו יום!).
אז החרדים יכולים לשרת בחופשות הסמסטר. קראו לזה “גיוס בין הזמנים” (גיוס חופשות). אפילו לאחר שישרתו שישה שבועות בשנה בצבא (במשך מספר שנים), עדיין יוותרו לחרדים ארבעה שבועות בממוצע של חופשה שנתית. כמו שאמרתי, זה יותר ממה שיש לרובנו.
אם החרדים באמת רוצים לחלוק בנטל ולא רק להסתתר מאחורי סיסמאות אידיאולוגיות, בהחלט יש בידם את הזמן ואת היכולת לשרת את המדינה מבלי שהדבר יפגע בזמני לימוד התורה או יהיה כרוך בנטישת אורח החיים הייחודי להם.
הציבור הישראלי הרחב, מצדו, יכול לעודד ולהרחיב את השתתפות החרדים בצבא (ומתוך כך, גם בחברה בכלל) אם יאמץ פתרונות פשרה יצירתיים ולא מאיימים, כמו הצעה זו.
