מקריאת העיתונות הישראלית והזרה בימים אלה, אפשר לקבל את הרושם שמשקי הבית הישראלים קורסים באחת תחת משקל המדיניות הקפיטליסטית קפוצת האגרוף שמנהלת הממשלה, ושכולם, ללא יוצא מן הכלל, יוצאים לרחובות תל-אביב בקריאה ל”צדק חברתי”.
אלא שזה לא המצב.
זה לא המצב, בגלל שהציבור אינו מטיל את האשמה פה אחד על הממשלה הנוכחית בכל הנוגע לעלויות המאמירות של הדיור, המזון, המים והחשמל . סקרים מצביעים על כך שאף כי מרבית הישראלים רוצים לראות רפורמות מבניות בתמחור ובמדיניות הרווחה, הם מבינים כי ברגעי טלטלה ידו של ראש הממשלה נתניהו על הקופה הציבורית איתנה, ושלולא הוא – היה המצב חמור בהרבה.
נוסף על כך, הציבור הישראלי אינו חולק חזון משותף באשר ל”צדק חברתי”. מעטים הם הישראלים שרוצים באמת לחזור וליישם מדיניות סוציאליסטית, או להשליך לים את כלכלת השוק החופשי שעזרה להזניק את ישראל ל-OECD. אין ספק שיש להתנער מהתנאים שהביאו לריכוזם הקיצוני של משאבים טבעיים, פיננסיים ותעשייתיים בידיהן של קומץ משפחות עשירות מאוד ותאגידי הענק שלהן. אבל חזרה למדיניות הפרוטקציות של מפלגת העבודה ולרודנות של “המפלגה הגדולה” שאפיינו את הזירה הפוליטית בעשורים הראשונים לקום המדינה, אינה אטרקטיבית כהוא זה.
יתירה מזאת, המגמה הרווחת כעת בקרב הציבור הישראלי היא להימנע מהשתתפות במחאת הרחוב ההולכת ומחדדת את האוריינטציה הפוליטית שלה (ובסופו של דבר דועכת). התביעות החברתיות המיליטנטיות של דפני ליף וחבריה מעוררות את החשש שתנועת המחאה פועלת מתוך אג’נדה שמאלנית נסתרת בעלת נטיות אנטי-דמוקרטיות בוטות, מרקסיסטיות אפילו. המלצותיה של ועדת טרכטנברג, שחלקן כבר אומץ על ידי הממשלה, אולי לא יניבו את הפתרונות המידיים שדורשת דפני ליף, אבל הם בהחלט מהווים צעד ענק קדימה. אלא שדפני ליף, וארגוני השמאל העומדים מאחוריה, דחו את המלצות טרכטנברג על הסף.
מבקרים ומשקיפים זרים נוטים לפסוח על עובדה פשוטה אחת: מרבית הישראלים מועסקים במשרות רווחיות. המדינה מתגאה ב-5.7 אחוזי אבטלה בלבד. במרבית המשפחות (למעט ערבים וחרדים) עובדים שני בני הזוג, ועל אף יוקר המחיה, נדמה שלרשות המעמד הבינוני עומדת כמות לא מועטה של מזומנים זמינים למימון חופשות, אוכל משובח ואירועי תרבות.
בקיץ האחרון, יצאו משדה התעופה בן-גוריון מידי יום למעלה מ-60,000 נופשים ישראלים בדרכם ליעדים בחו”ל או בחזרה מהם. כפרי הנופש בגליל ובגולן היו מלאים עד אפס מקום. הכרטיסים לכל פסטיבלי התרבות השנתיים הנערכים בקיץ נמכרו עד תום, כולל ‘יריד חוצות היוצר’ בירושלים, ‘פסטיבל ערד’, ‘פסטיבל היין’ במוזיאון ישראל, ‘פסטיבל המחול היהודי’ בשילה, ‘פסטיבל הכליזמרים’ בצפת, ‘פסטיבל האוכל הכשר’ בתל-אביב, ‘פסטיבל ג’אז בים האדום’ באילת ועשרות הופעות, מלהקת ‘אייר סופליי’ ועד אברהם פריד.
איני טוען שהמעמד הבינוני בישראל אינו סובל מרגולציות מרגיזות, ממונופולים רודניים וממיסוי מופרז המעלים את יוקר המחיה. הוא כן. אולם אין זה נכון שהמעמד הבינוני קורס בלא אגורה שחוקה בכיסו. ובכל מקרה, המרכז הישראלי לא ייפול בטיפשות לידיהם של קיצוניים פופוליסטים החותרים תחת יסודות הכלכלה הבריאים במהותם.
משום כך חשוב להתנער מדמותה של החברה הישראלית כפי שהיא מצטיירת בתקשורת, חברה ממורמרת היוצאת במחאה נגד ממשלתה. חברה מתוסכלת הדורשת שינוי? כן. חברה אומללה ומרוששת הזועקת לראש ממשלה חדש? לא.
מחאות צרכניות דוגמת החרם על ענקית החלב, תנובה, במסגרת “מחאת הקוטג'” הן אלה המשקפות, לדעתי, את רוח העתיד. שכן במקרה זה התמקד הציבור הישראלי נכונה באשמים האמיתיים, מונופולים שנשלטו בעבר על ידי הממשלה וההסתדרות, וכיום על ידי שושלות של טייקונים, המספקים לצרכן מוצרים במחירים הכוללים רווחים גבוהים מאוד. אותם המונופולים שולטים היום בכול המוצרים הצרכניים, מיבוא רכבים, דרך חומרי בניין, שוק ההון והטלקומוניקציה.
לאיציק אלרוב ולחבריו, יוזמי החרם הצרכני על הקוטג’, כבר יש בקנה קמפיין חדש, חכם וטוב. יישר כוח להם ולכולנו!
* פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום באנגלית בתאריך 3 בנובמבר 2011.
