פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית [1], 27 ביולי 2012
תשעה באב, היום המנציח את האבל על החורבן הלאומי וההרס העצמי, שיצוין בסוף השבוע הקרוב, לא הצליח להגיע למעמדו הרם של יום הכיפורים כיום של הגות וחרטה. אבל הוא צריך היה להיות כזה. במיוחד כאן, בישראל המודרנית.
רבות כל-כך מהשגיאות שעשו אבותינו בתקופת בית ראשון ושני חוזרות על עצמן בימינו, שגיאות שהמיטו עלינו אי אז באותם ימים ניוון חברתי, התדרדרות מוסרית ופילוג פוליטי.
ביום ראשון הקרוב צריכים כולנו לקחת פסק זמן מהשגרה הרגילה, לשבת על הרצפה ולהישיר מבט קשה וחודר בקבוצה החברתית או הפוליטית שאליה אנו משתייכים ובמדינה שאנו בונים. או אולי מוטב שאומר במדינה שאנו מביאים אל עברי פי פחת.
מובן שביצוע הדבר בפועל דורש חוש ביקורת עצמית ומנה גדושה של ענווה, אלא שבישראל של ימינו קיים מחסור חמור בענווה. העשירים, המצליחים והחזקים זורים לכל עבר מנות גדושות כל-כך של יהירות וביטחון עצמי, שלא נשאר מקום לספקות, לשינויים או לפשרות. הישראלים מנהלים את חייהם מתוך שכנוע פנימי עמוק שנקודת המבט האישית שלהם היא האמת לאמיתה וכל השאר טועים.
אלא שלמרות הוודאות המוחלטת הזאת, יש לנו, כחברה, עוד כמה דברים לתקן. והרי כמה נושאים שכדאי לכולנו להרהר בהם בתשעה באב הקרב ובא:
* האלימות בחברה: אנחנו רוצחים זה את זה בשוויון נפש במהלך ויכוח על כיסא ים, מקום חניה ותוכניות טלוויזיה. בשבוע שעבר רצח בעל נוסף את אשתו. תוסיפו לזה למעלה מ-20,000 מקרים של אלימות בתוך המשפחה מידי שנה; 60,000 מקרי שוד; 14,000 עבירות סמים ועוד.
מי יפעל למיגור האלימות בבתי הספר? חמישים אחוזים מהילדים בכיתות ו’ עד י’ חוו אלימות בכיתה; 45 אחוזים מדווחים על בריונות, הצקות או הרס של ציוד בית-ספר; ו-14 אחוזים נדרשו לטיפול רפואי בעקבות פגיעות שספגו בבית הספר.
* אי-צדק כלכלי חברתי: ההכנסה הגולמית הממוצעת בקרב בני העשירון העליון גבוהה פי 48 מההכנסה הממוצעת של העשירון התחתון. או במילים אחרות, כמות הכסף המגיע לחמישית העשירה ביותר באוכלוסייה גדולה פי 25 מכמות הכסף המגיעה לחמישית הענייה ביותר. אין ולו מדינה מערבית אחת, אפילו לא ארה”ב, שמתקרבת לישראל מבחינת אי השוויון בחלוקת ההכנסות. מי יבטיח לנו צדק חברתי-כלכלי?
* כישלונות חינוכיים: שבעה אחוזים מבני הנוער בכיתות ט’ עד י”א נושרים מבית ספר מידי שנה – אנחנו מדברים על 20,000 ילדים. בשדרות עומד אחוז הנושרים על 21 אחוזים; 28 אחוזים בנתיבות. גם עולים חדשים נושרים מהתיכון באחוזים גבוהים מהמקובל. רק 48 אחוזים מתלמידי התיכון זכאים לבחינת בגרות. מי יעשה מהפך במערכת החינוך שלנו?
* שנאה וליבוי יצרים: היה היו זמנים שנטינו לייחס את השיח המחוספס ל’מזג’ הישראלי ולבטלו כעניין של מה בכך. אולם תהומות השיח שכמה מהפוליטיקאים שלנו ירדו אליהם בשנה האחרונה – במיוחד ביחס לוויכוח על גיוס החרדים – פשוט מבשרים רעות. מתינות, גווני ביניים, איפוק והיגיון, כל אלה הפכו בנוף הפוליטי הנוכחי למושגים טפלים. התרבות השלטת זועקת ‘כסח!’ – עימות פרוע ושלוח רסן. לא פלא שאין תרגום עברי מדויק למושגים civility ו-subtlety. סביר להניח שפשוט לא היינו יודעים מה לעשות בהם או כיצד ליישם אותם.
בתשעה באב כדאי להיזכר לרגע שקהילה יהודית אדירה שהתקיימה כאן בעבר נחרבה, לדברי חכמינו, על שנאת חינם, קהילה שמנהיגיה הובילו אותה להתבהמות, במקום לעמוד כחומה בצורה נגד התופעה. אנחנו זקוקים, אם כן, למנהיגים הנמנעים מדברי הסתה וליבוי יצרים.
עלינו להיות מסוגלים, למשל, לגייס את החרדים בלי לעשות להם דמוניזציה. האופוזיציה יכולה לקרוא תיגר על ראש הממשלה ועל מנהיגותו מבלי לציירו כשקרן חסר-מצפון רק כדי להעביר מסרים של תקווה ושלום. מדיניות ההשמצות כבר יושמה בעבר בארץ הזאת והניבה תוצאות טרגיות והרות אסון. הישמרו לכם.
* זהותה היהודית והציונית של החברה הישראלית: היעדרה של גאווה יהודית-ציונית מספרי הלימוד, מאמצעי התקשורת, מהתרבות ומהנוף האמנותי מאיימת לערטל אותנו מהעוצמה המוסרית הנחוצה לנו כדי להמשיך במאבק הבלתי-פוסק על נוכחותה של מדינת ישראל במזרח התיכון. הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמנו: האם הלכנו רחוק מידי עם הביקורת העצמית שלנו? האם לא הגיע הזמן להפיח חיים ברוחנו הלאומית בעזרת מעט פרספקטיבה היסטורית שתאפשר לנו להכיר במוסריות האימננטית שבשיבת העם היהודי לציון?
אין טוב מתשעה באב כדי להזכיר לעצמנו את אחיזתנו האיתנה והבלתי ניתנת להכחשה בירושלים; לעגן מחדש את שורשי הזהות היהודית והלאומיות הישראלית המסתעפים לאורכה ולרוחבה של ירושלים העתיקה, הרבה מעבר לשיקולים מעשיים של דמוגרפיה עירונית, ענייני ביטחון ולו”זים פוליטיים.
אז בתשעה באב הקרוב, בואו נתחייב מחדש למהפך כללי בחברה הישראלית: נשתמש בשפה נקייה יותר בשיח הציבורי, נפגין קצת פחות התלהמות פוליטית, מעט יותר סובלנות בחינוך, יותר יושרה בעסקים ודאגה לזולת, נילחם בפשיעה, נפעל למען חלוקה שווה יותר של הנטל הלאומי, נגלה יותר דאגה לאלמנות, יתומים ומובטלים, ומעט יותר כבוד למסורת ולהישגי הציונות.