המחאה הפוליטית החשובה והצבעונית בשדרות רוטשילד בתל-אביב דחקה הצידה את שאר הידיעות החדשותיות בחודש האחרון, לרבות פסטיבל ימי העיון בתנ”ך שנערך בשבוע שעבר בגוש עציון.
מפעל ימי העיון בתנ”ך של מכללת הרצוג נוסדה לפני 20 שנה על ידי מוסד האם שלה, ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות. הסמינר מציע מבחר של 200 הרצאות הנערכות לאורך חמישה ימים וכוללות נושאים רבים ומגוונים המכסים את כל 24 ספרי המקרא, החל בארכיאולוגיה מקראית דרך הרמנויטיקה, לינגוויסטיקה, שירה, נבואה, פוליטיקה, תיאולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, תרגום, קוסמולוגיה ובריאתנות, מיסטיקה, מדרש והלכה.
השנה השתתפו באירוע לא פחות מ-5,000 גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שלקחו פסק זמן מהעבודה ובאו ללמוד תנ”ך.
השיעורים מתקיימים ברוח אקדמית ומסורתית כאחד, ומשלבים חקירה ולימוד של המאה ה-21 ופרשנות תלמודית, קריאה יצירתית לצד גישות קונבנציונליות יותר. כל שנה מוציאה המכללה לאור עשרות ספרים ובהם ניתוח עכשווי וחדשני של התנ”ך. לימי העיון יש ביקוש רב, והם כוללים יום נוסף של סיורי שטח ברוח המקרא.
המרצים של מכללת הרצוג משמשים כראשי ישיבות ופרופסורים באוניברסיטה, גברים ונשים, רבנים משפיעים ובולטים כמו הרב יואל בן-נון, הרב יעקב מדן, הרב אלחנן סמט והרב מנחם ליבטג , שפתחו פתח למחקר ביקורתי של התנ”ך בתוך עולם הישיבות, לצד אנשי אקדמיה בעלי שם כמו פרופ’ אוריאל סימון, פרופ’ עמוס פריש, דר’ יונתן גרוסמן ודר’ יעל זיגלר.
חבל שהשמות הללו לא אומרים דבר לישראלי הממוצע. לא כך היו פני הדברים צריכים להיות.
אבל ישנה בעיה. העיתונות הישראלית מתעלמת מאירוע אינטלקטואלי מרתק ומרומם רוח, זה שנה אחרי שנה. ולא רק משום שהיא עסוקה בסיקור הקונפליקט הישראלי-ערבי או הפגנות הרחוב בתל-אביב.
כדי להבין את התסכול שלי, חישבו על זה: כאשר חמישה פרופסורים מכובדים לספרות מתאספים באוניברסיטת בן-גוריון ליום עיון קצרצר לציון יציאתו לאור של רומן חדש פרי עטו של עמוס עוז – כל המדינה יודעת מזה. כל אחד מאנשי האקדמיה הנכבדים הללו יתראיין עשרות פעמים בערוצי הטלוויזיה והרדיו השונים, כמו גם בכל עיתון שמכבד את עצמו. התקשורת תשבח, תהלל ותפאר את שפע התבונה והשנינות הפוקע מעטו של הנביא הספרותי החביב עליה. ההילולות יימשכו שבועות רבים. הידד לתרבות הגבוהה!
ואם יהיה זה רומן חדש של א.ב. יהושע, אפילו הניו-יורק טיימס ולה מונד יצטרפו לחגיגה. בעצם, עוז ויהושע אולי אפילו יזכו לתואר אבירות כהוקרה על ספריהם החדשים, וחמשת הפרופסורים הקרחים והממושקפים החוקרים את עבודותיהם יקבלו את פרס ישראל ויחד עימו תשומת לב תקשורתית נוספת.
אבל כאשר אלפי גברים ונשים ישראלים משקיעים עצמם בפסטיבל של לימודי מקרא מודרניים – נאדה. כלום. התקשורת הישראלית שומרת על דממת אלחוט. הצנזור הצבאי לא היה עושה עבודה טובה יותר לו היה מטיל ערפול על סיקור האירוע.
למה? כנראה בגלל שהישראלים של ימינו יודעים מעט מאוד על התנ”ך ועיתונאים רבים מובכים מכך. הם חרדים מהעובדה שאנשים רבים חשים שהמקרא עדיין רלוונטי עבורם.
לשמחתנו, הפופולריות הגוברת של ימי העיון התנכיים מעידה על כך שלא מעט אנשים חשים שלמקרא יש נגיעה עמוקה לישראל המודרנית. המקרא רלוונטי משום שהוא משריש את זהותנו בארץ הזאת ומדרבן אותנו להקים ולבנות את ארץ ישראל. המקרא רלוונטי משום שהוא ממחיש את טעויות העבר ומתווה תיקונים לעתיד. משום שהוא דורש מאיתנו נאמנות לאל ולעקרונות מוסריים נעלים. משום שהוא מלמד אחריות אישית וציבורית. משום שהוא עומד על צדק חברתי ורווחה חברתית.
אכן, משנתו החברתית מרחיקת הלכת של המקרא עשויה לעורר עניין רב בקרב אנשי המחאה של שדרות רוטשילד. אולם, כיוון שהציוויים התיאולוגיים של המקרא נתפסים כחסרי חשיבות בעיני אנשי האליטה והיאפים של ימינו, השאיפות החברתיות הבאות לידי ביטוי במקרא נזרקות החוצה יחד עם מי האמבט האלוהיים.
כל שנה משתמש הרב יובל שרלו בבימת הנואמים של מכללת הרצוג על מנת להטיף לקידום הצדק החברתי בחברה הישראלית כשהוא שואב את השראתו מנביאים כמו ישעיה, מיכה ואחרים. “ציון במשפט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ – בצדקה” (ישעיה א’ 27).
בקיץ הקרוב, כדאי שהפוליטיקאים הירושלמים ואנשי המחאה התל-אביביים יצטרפו אלי ללימוד קצר והתבוננות פנימית בימי העיון בתנ”ך בגוש עציון.
* פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 11 באוגוסט 2011.
