הערובות לזהות יהודית: טלית ותפילין, שבת וכשרות
שום דבר פרט למחויבות עמוקה לקיום המצוות היהודיות לא יוביל לתחייה מחדש של החיים היהודיים באמריקה ובסופו של דבר ליצירת בסיס איתן לשיקום היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות.
מאת דוד מ’ וינברג
פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום, 15.06.2018.
בחודשים האחרונים העצים “השיח המרחיק” בין יהדות אמריקה לישראל. כמעט לא עובר יום בלי דיווחים חדשים על “משבר” חדש ביחסים אלה בשאלות של תפילה שוויונית בכותל המערבי, גיור, התנחלויות, זכויות הפלסטינים, והמתחים בין נורמות דמוקרטיות לציוויים דתיים בתוך המדינה היהודית.
סקר משווה חשוב שערך הוועד היהודי-האמריקני והתפרסם השבוע, נותן ביטוי בולט לפערים עצומים בין יהודי ארה”ב לישראלים, במיוחד בכל הנוגע להערכת המדיניות של ממשל טראמפ כלפי ישראל, העברת שגרירות ארה”ב לירושלים, פלורליזם דתי, ואפילו בנוגע לשאלה האם יהודים אמריקאים וישראלים רואים זה בזה משפחה אחת.
הסיבות לפערים אלה ברורות למדי: יהודי אמריקה מחזיקים, באופן כללי, בערכים אוניברסליים ליברליים, ומגלים היום פחות מאי פעם בקיאות ומחויבות לערכים יהודיים. הישראלים, לעומתם, נוטים לעניינים הישרדותיים ובדלניים, ומפגינים יותר מסורתיות מאי פעם.
יהודים ישראלים צפויים כמעט פי שניים מאחיהם האמריקאים (81% לעומת 40%) לומר שיהדותם היא דבר “מאוד” או “הכי” חשוב בחייהם. לעומת זאת, 23% מהיהודים האמריקאים אומרים שזה לא “כל-כך” או “כלל לא” חשוב להם, וחלקם הגדול נישא ללא יהודים ואינו מגדל את ילדיו בסביבה דתית או תרבותית יהודית כלשהי.
סקר הוועד היהודי-האמריקני הראה גם באופן ברור שיהודים אמריקאים הנוטים יותר לשמירת מצוות ומסורת נמצאים על ‘קשת השייכות’, דהיינו החיבור שלהם לישראל חזק יותר. ולהיפך, ככל שהם רחוקים יותר מענייני יהדות ודת, כך הם פחות מחוברים לישראל כ”מדינת הלאום של העם היהודי”.
למרבה הצער, אין ספק שהתבוללות היהודים בתפוצות והמחיר שהיא גובה מהתודעה ומהזהות היהודית היא העומדת בבסיס תופעת “הריחוק” של יהודי אמריקה.
אחת התובנות החשובות העולות ממגמה זו היא שהטחת האשמות בדונלד טראמפ, בנימין נתניהו, “הכיבוש”, או השליטה החרדית במוסד הרבנות ב”פילוג” הזה – היא טעות והסחת הדעת מפתרון קונסטרוקטיבי לבעיה. כל אלה לא נמצאים בלב העניין.
נכון אמנם ש”אחוות הגברים” של ממשלי טראמפ ונתניהו מחזקת את תחושת הפילוג בהתחשב ברייטינג השלילי שזוכה לו טראמפ בקרב יהודי אמריקה, בדיוק כמו שחגיגת האהבה בין יהודי אמריקה לנשיא הקודם, אובמה, צרמה ליהודים בישראל.
ונכון גם שהכעס על כישלון פתרון שתי המדינות והטינה על היעדר פלורליזם דתי בישראל מקשות על יהודים ליברלים בתפוצות להגן בפה מלא על זכות ישראל.
אולם בסופו של דבר “הריחוק” לא נובע מהשתייכות פוליטית או משייכות לזרם זה או אחר. הוא נובע מהמציאות החברתית ומאורח החיים הליברלי של יהודי התפוצות, מציאות המובילה לפילוג, ובסופו של דבר לאובדן הזהות היהודית.
חשוב לציין שמציאות זו תישאר בעינה, ככל הנראה, גם אם תעלה לשלטון בישראל ממשלת מרכז-שמאל שתכיר בנישואים רפורמיים ותקפיא את ההתנחלויות. לא נראה סביר שלפתע פתאום, באורח נס, יגלו יהודי אמריקה מחדש את זהותם היהודית העמוקה.
ובל נשכח שגם ממשלה בראשות מפלגת העבודה או יש עתיד תשמור במידה רבה על מדיניות החוץ והביטחון האסרטיבית-בהכרח של ישראל, ותשתמש מפעם לפעם בכוחו האדיר של צה”ל כדי להכות באויבי המדינה. גם זה כנראה לא יתיישב הכי טוב אצל היהודים הפרוגרסיביים מאוד של אמריקה.
אז איך מגשרים על הפער? תעשייה שלמה של אנשי מקצוע, מומחים ופרשנים מתמחה בזה עכשיו, ולהם שפע רב של מליצות על איך “לבנות עַמיוּת” ואיך “לגרום לישראלים וליהודי הגולה לכבד את סדרי העדיפויות והצרכים האחד של האחר”.
לצד הסקר שערך, פרסם הוועד היהודי-האמריקני סימפוזיון של פתרונות לבעיה בהשתתפות 25 מובילי דעה ישראלים ויהודים אמריקאים. שווה לבחון (ולבטל) חלק מהם, ואולי לשקול גישה אחת שמעטים מוכנים להכיר בהכרחיותה.
תיאודור ששון, עינת וילף ודב זקהיים מעוניינים שיהודי אמריקה יפעלו באגרסיביות למען פלורליזם דתי מלא בישראל – כאילו זה מה שיגשר על כל הפערים ויביא רנסנס יהודי ואושר שמימי על כל בית ישראל – בארץ ובתפוצות. והואיל והזרמים הלא אורתודוקסים עשו עבודה טובה כל-כך (ממש כך) בשמירה על הזהות היהודית באמריקה, זה רעיון אדיר שהם יעשו את זה בהצלחה כזאת גם בישראל!
אילנה סטוקמן רוצה שפעילות פמיניסטיות, ישראליות ויהודיות אמריקאיות, יפעלו בשיתוף פעולה לקידום שוויון מגדרי על מנת “לשמור שישראל לא תיפול דרך חור הארנב של טראמפ-נתניהו” – כאילו מאבק משותף נגד רדיקליזם דתי (דבר העשוי להיות חיובי כשלעצמו) יבנה את הפלטפורמה האולטימטיבית לזהות יהודית מחודשת ולערכים משותפים של ישראל ויהודי התפוצות.
כותבים רבים (ביניהם אופיר פינס-פז וגידי גרינשטיין, לצד מובילי הפרויקט הגרנדיוזי והיקר מאוד מהשנה שעברה, “דיאלוג ישראל-תפוצות” של המכון למדיניות העם היהודי) קוראים להקמת “מנגנון מייעץ” חדש, מעין פרלמנט ישראל-תפוצות שהמנהיגות הישראלית תיוועץ בו לפני שהיא מאמצת מדיניות העשויה להשפיע על היהדות העולמית. כאילו הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לא ממלאות כבר תפקיד זה, וכאילו ראשי המדינה זקוקים לאילוצים נוספים מצד מנהיגי יהדות התפוצות שהסמיכו את עצמם לתפקיד כמנהיגים.
אשר לופטין ושורה של כותבים נוספים קוראים להוצאת יותר טיולים – יותר מסעות של פרויקט תגלית ומסעות תגלית “הפוכים” (שבמסגרתם נוער ישראלי נוסע לאמריקה) – על מנת ששתי הקהילות ילמדו “לגלות אמפטיה ולאמץ את נקודות החוזק האחת של השנייה”. אוקיי…
אנשי הגות רציניים יותר כמו גיל טרוי, סטיב ביים ויוסי קליין הלוי מבקשים לחדש את “הציונות הליברלית” על-ידי לימוד אינטלקטואלי של עיקרי האמונה, או לעורר את תחייתה של “ציונות רוחנית ותרבותית” באמצעות שיתופי פעולה יצירתיים בין ישראל ליהודי התפוצות – באמנות, מוזיקה, מחול וספרות. רעיונות יפים, עד כמה שרעיונות כאלה יכולים לעזור.
אך רק מעטים מוכנים לומר שעתידה של יהדות התפוצות והידוק הקשרים בין ישראל לתפוצות תלויים, חד וחלק, בבתי הכנסת ובבתי הספר היהודיים. בחזרה ללימודי ליבה יהודיים ולשמירת מצוות באמריקה.
אליוט כהן, אליוט אברמס, ג’ק ורטהיימר וקן סטיין, כל אחד מאלה קורא לקהילה היהודית המאורגנת לבזבז פחות זמן על פוליטיקה ופחות כסף על הפקת מפגשים חברתיים אקראיים לבני דור המילניום שהקשר שלהם ליהדותם אבוד, ככל הנראה, ממילא. במקום זאת, הם אומרים, צריכים יהודי אמריקה להתמקד בחינוך יהודי וציוני, ולהשקיע הרבה יותר כסף בבתי ספר יהודיים המלמדים זהות יהודית חובקת-כל מגיל צעיר מאוד.
עבור מרבית יהודי אמריקה, זוהי ללא ספק גלולה מרה לבלוע, אבל לדעתי זה גם תיאור מדויק מאוד של הנדרש כאן.
עם זאת, אפילו אותם אנשי שם אמיצים לא יכולים להביא את עצמם לומר ביושר לבני דתם ועמם את האמת המלאה: שום דבר פרט למחויבות עמוקה לקיום המצוות היהודיות – על התוכחות האישיות והתביעות הרבות שהן טומנות בחובן לחיי קהילה תחומים – לא יוביל לתחייה מחדש של החיים היהודיים באמריקה, ובסופו של דבר ליצירת בסיס איתן לשיקום היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות.
הכווינה הוא לא רק לביקור אקראי בבית הכנסת או הדלקת נרות חד-שנתית בחנוכה, אלא לשמירה אמיתית של השבת ושל דיני הכשרות, לתפילה יומיומית, לדבקות בערכי המשפחה המקודשים ולנישואים פנים יהודיים, וחשוב מכל – לתשוקה ללימוד תורה כחלק אינטגרלי מהחיים.
אחד העם לא טעה כשאמר: “כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת – אותם”.
אין ספק, מדובר במחויבות קשה ועמוקה שמרבית יהודי אמריקה רחוקים היום מלאמץ. אבל אם אי אפשר אפילו להודות ששמירת מצוות קפדנית ומחויבות דתית-קהילתית אמיתית הן הנוסחה היחידה המוכחת היסטורית לחיים יהודיים גאים וברי קיימא; אם אף לא הוגה יהודי אמריקאי (או ישראלי) אחד מעז להעלות זאת על דל שפתיו בסימפוזיון אינטלקטואלי רציני, אזי העם היהודי ויחסי ישראל-יהדות התפוצות אכן נמצאים בצרה צרורה.
ולמרות זאת, עוד לא אבדה תקוותנו. סקרים מראים שיהודים ישראלים חושבים שיהדות תפוצות “חזקה ומשגשגת” חשובה לעתידה של מדינת ישראל. הם רואים עצמם אחראים לשלומה של היהדות העולמית ומוכנים להשקיע משאבים ביוזמות המטפחות זהות יהודית וציונית בחו”ל. הם ללא ספק מעוניינים בדיאלוג שתהיה בו פחות דה-לגיטימציה ויותר כבוד, משני הצדדים.
פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום, 15.06.2018.
