פורסם בעיתון “ישראל היום” באנגלית ביום 28.5.2012
אין ולו עולה אנגלוסקסי אחד בארץ הזאת שאינו מתגעגע ל”ימי ראשון” בארצות ניכר. לא משנה כמה עשרות שנים אנחנו חיים כאן, כל אחד מאתנו עדיין מתגעגע בעמקי לבבו לימי ראשון החופשיים והנעימים, ומתוסכל מהעובדה שישראלים ותיקים אינם מסוגלים להבין איך יום חופש נוסף טוב למדינה. במיוחד נכון הדבר לגבי שומרי שבת, אנגלוסקסים דתיים, שעבורם יום שבת הוא יום של לימוד ותפילה ואילו יום ראשון היה יום של ספורט, שופינג, משחקי כדור בפארק וטיולים בחיק הטבע.
במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות להפוך את יום ראשון ליום מנוחה, היוזמה הראשונה הייתה של נתן שרנסקי (כשהיה שר התעשייה והמסחר) ולאחרונה העלה את היוזמה המשנה לראש הממשלה, סילבן שלום. אולם אינטרסים של כוח העבודה ושל התעשייה לצד לחצם של פקידי האוצר חברו תמיד יחד כדי לגדוע יוזמות אלה באיבן. ואף כי הוועדה של סילבן עדיין יושבת על המדוכה, זה כבר מקרה אבוד.
אי אפשר להפריז בחשיבותה של השלווה הרוגעת המאפיינת את סופי השבוע הארוכים, במיוחד במדינה קודחת זו שבה כולם עובדים בשלוש עבודות או יותר, סביב השעון, כל הזמן, ובכל זאת בקושי מצליחים לשרוד. סוף שבוע ארוך מייצר פנאי אמיתי ומרחב מנוחה שבימים כתיקונם איננו יכולים להרשות לעצמנו.
נקודה זו הומחשה השנה כאשר יום העצמאות נפל במקרה על יום חמישי ויצר סוף שבוע נדיר באורכו, שלושה וחצי ימי מנוחה (מיום רביעי אחה”צ עד יום שבת). הסידור הזה היה מוצלח כל-כך, שהממשלה מקדמת אותו עכשיו כהצעת חוק. ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה שבמקום שיום העצמאות יחול כל שנה ביום אחר (בהתאם לתאריך העברי), הוא ייחגג מידי שנה ביום חמישי.
יוזם החוק, שר התיירות סטס מיסז’ניקוב, אמר ש”מטרת ההצעה לאפשר למשפחות השכולות לתכנן ולהיערך ביתר קלות לאירועי יום הזיכרון והעצמאות, לנצל באופן מרבי את שבוע העבודה ולהימנע מחילול שבת”. אבל אין ספק שהוא גם התכוון לכך שזה ייתן לכל הישראלים סופשבוע ארוך ומופלא של עצמאות וחופש.
היות שלעולם לא נגיע להסדר שיהפוך את יום ראשון ליום מנוחה על בסיס חודשי, המודל של סופי שבוע ארוכים, הוא לדעתי הדרך הנכונה ביותר לחולל מהפיכה במועדי החגים האזרחיים בישראל. בדיוק כמו בארה”ב ובקנדה, עלינו ליצור רצף של סוף שבוע אחד ארוך מידי חודש, במקום ימי ראשון.
קחו לדוגמה את יום ירושלים שחל מוקדם יותר החודש. למרבה הצער, כמעט אף אחד במדינה (למעט ילדי בתי הספר הציוניים דתיים ובחורי ישיבות ההסדר) לא שם לב לחג הזה. אבל לו היה מוכרז חג אזרחי וחל ביום חמישי כיום חופש, אני מתערב אתכם שהרבה יותר ישראלים היו מנצלים את ההזדמנות כדי לבקר בירושלים ולחגוג את יופייה ואת עברה.
בחודשים שבהם לוח השנה העברי גדוש ממילא בחגים דתיים (חודש תשרי למשל, בו חלים ראש השנה, יום כיפור וסוכות), פשוט אין צורך בהוספת סוף שבוע אזרחי ארוך. אבל לפחות שישה חודשים בשנה – חשוון, טבת, שבט, אדר, תמוז ואב – יכולים לצאת נשכרים מסוף שבוע ארוך. סופי שבוע ארוכים כאלה, מחמישי עד שבת (או שישי עד ראשון), יכולים לציין חגים יהודיים משניים ובלתי מורגשים בדרך-כלל, כמו חנוכה, ט”ו בשבט ופורים.
אפשר, כמובן, גם להמציא חגים אזרחיים חדשים: כ”ט בנובמבר (היום שבו אישר האו”ם את תכנית החלוקה של א”י), יום הצהרת בלפור, יום ההולדת של דוד בן-גוריון, יום הזיכרון לטדי קולק, יום ייהוד הגליל, יום האירוויזיון ויום הזכייה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה.
להצעה הזו אין כמעט כל משמעות כלכלית. הוספת יום חופשה אחד כזה בכל חודש מסתכמת בכ-15 דקות עבודה נוספות ביום לכל עובד. נוכל להסתדר עם רבע השעה הנוספת הזו בקלות, ואם זה גם יהפוך אותנו לאנשים שמחים יותר – הרווח כולו שלנו.
אנחנו זקוקים ליותר סופי שבוע ארוכים ולא רוצים לחכות ליום העצמאות הבא או לאיזה סוף שבוע נדיר שבו מתחברת לה במקרה השבת עם שבועות. השאלה הנשאלת היא האם אחד המחוקקים שלנו ירים את הכפפה?
