סקירה של ספרות עולמית על מלחמות עזה ואיראן, יחסי ארה”ב-ישראל, אנטישמיות והחברה הישראלית
מדי פעם כדאי לקחת צעד אחורה מהזרימה של החדשות היומיומיות, ובמקום זאת לקרוא מסות ארוכות המשקפות רעיונות מהותיים יותר ומגמות ארוכות טווח.
להלן סקירה של ספרות עולמית על מגוון נושאים: המלחמות בעזה ובאיראן, יחסי ארה”ב-ישראל, התגברות האנטישמיות, החברה הישראלית ועוד.
המטרה של איראן איננה רק ישראל; זה אנחנו, מאת מתיאס דופנר (פוליטיקו). היו”ר של קבוצת התקשורת אקסל שפרינגר מסביר מדוע המערב כולו צריך לחגוג את המתקפה הישראלית על מתקני הנשק הגרעיני האיראניים – כי איראן מובילה את כוחות הרודנות נגד כוחות החופש. הנרטיב החשוב ביותר הזה עדיין אינו מובן דיו ברחבי העולם.
איך ביבי החזיק מעמד עד לניצחון, מאת פרופ’ אדוארד לוטוואק (טאבלט). האסטרטג האמריקני הבכיר והוותיק ביותר טוען כי “נחישותו” של ראש הממשלה נתניהו נגד “המונים מייללים בישראל ומסביב לעולם שדורשים הפסקת אש ואת ראש ממשלת ישראל באזיקים” הובילה לניצחונות המכריעים של ישראל בעזה, בלבנון ובסוריה. לכך אפשר להוסיף כעת את איראן.
מחסות לשותפות: חזון אחר לשיתוף פעולה אסטרטגי בין ארה”ב לישראל בתקופת הממשל השני של טראמפ, מאת ד”ר רפאל בן לוי (מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית). צלילה אמיצה ועמוקה לעתיד הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל. החוקר טוען כי על ישראל לעבור במהלך העשור הקרוב ממימון צבאי אמריקאי לעבר עצמאות גדולה יותר ברכישות ביטחוניות ולביסוס התעשייה הביטחונית שלה עצמה, לצד שיתוף פעולה רב יותר עם ארה”ב בחדשנות ביטחונית ובהזנקים.
המבצעים הדרמטיים שישראל תיאמה עם ארה”ב – ואלה שלא, מאת איתי אלנאי (ישראל היום). החקירה הארוכה והמעמיקה ביותר (בשני חלקים) של יחסי ארה”ב-ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל, בייחוד ההגבלות שהטיל ממשל ביידן על ישראל וכיצד תמרנה ישראל עימן ומסביבן. כמו כן, איך הצליחה ירושלים לשכנע את וושינגטון לתמוך בפלישה הקרקעית ללבנון.
הפשיטה הישראלית על סוריה שחשפה את חולשתן של מטרות ממוגנות, מאת רס”ן (מיל’) ג’ון ספנסר, ראש לימודי לוחמה עירונית במכון למלחמה מודרנית בווסט פוינט (מוזאיק). מחקר חושפני ומפורט על מבצע הקומנדו של צה”ל ב-8 בספטמבר 2024 על מתקן תת-קרקעי ליד מסיאף, שייצר טילים מונחים מדויקים עבור חיזבאללה. ספנסר אומר שהפשיטה הייתה הדגמה מרהיבה של יכולת כוחות מיוחדים עם השלכות אסטרטגיות עמוקות, שהראתה כי איראן ורשת השלוחים שלה חייבים להעריך מחדש את כושר ההישרדות אפילו של התשתית הכי ממוגנת שלהם.
אסטרטגיית המגן האנושי של חמאס בעזה, מאת אנדרו פוקס וסלו איזנברג (מכון הנרי ג’קסון, אנגליה). מחקר זה מציג את הפרק החסר בכל דוחות האו”ם וארגוני “זכויות האדם” הבינלאומיים – ניתוח מקיף של השימוש בטקטיקות מגן אנושי על ידי חמאס; איך הפך חמאס באופן שיטתי את אוכלוסיית עזה ואת הנוף העירוני לנשק כדי להשיג מטרות טקטיות ואסטרטגיות.
מיתוס הרעב בעזה, מאת מייקל איימס (פרי פרס). איך הזינו עיתונות עצלה, נתונים גרועים וסטטיסטיקות מעוותות האשמות על פשעי מלחמה של ישראל. אשמה מרכזית בעלילה הזאת: סמנתה פאוור, מנהלת הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID) בממשל ביידן.
כדי להציל את עצמה מבידוד בינלאומי, על ישראל להחזיק בגדה המערבית, מאת רפי דמוגה (מוזאיק). המחבר טוען טיעון דיפלומטי נגד ויתורים טריטוריאליים: מדינה פלסטינית תוביל למלחמה, לא לשלום. כל מדינה פלסטינית תמצא את עצמה כמעט בוודאות בסכסוך מזוין עם ישראל, או כצד לוחם או כקורבן פסיבי שאינו מסוגל להשליט ריבונות מלאה בגבולותיו, ולרסן קבוצות טרור כמו חמאס.
תור הזהב של יהודי אמריקה מסתיים, מאת פרנקלין פואר (אטלנטיק). תיעוד עצוב אך בלתי ניתן להכחשה איך אנטישמיות בימין ובשמאל מאיימת לסיים תקופה חסרת תקדים של ביטחון ושגשוג ליהודים אמריקאים – ולהרוס את הסדר הליברלי שהם עזרו לכונן.
הם רודפים אחרינו, מאת ג’ון פודהורץ (קומנטרי). קינה צורבת על חוסר המוכנות הרגשית של יהודי אמריקה לפרץ האקטיביזם האנטי-יהודי ב-7 באוקטובר – בקמפוסים, בעסקים שהם הבעלים והעובדים בהם, בבתי הכנסת שהם מתפללים בהם, בבתיהם וברחובות. מתקפה שאין לה תקדים בהיסטוריה האמריקאית או בחיים האמריקאיים.
השירה של האנטישמיות, מאת סינתיה אוזיק (וול סטריט ג’ורנל). כתב האישום הצורב הזה (שהוא המאמר הקצר ביותר ברשימתי) הוא פרי עטה של הסופרת היהודייה-אמריקאית הגדולה ביותר של הדור הזה. הוא מהרהר בקולות החדשים של שנאה, כמו התיפוף שמלווה את שירי הרחוב עם סיסמאות כמו “מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשית” ו”תגידו זאת חזק, תגידו זאת ברור, אנחנו לא רוצים כאן ציונים”. “כשהם מוכפלים באלף גרונות, הרעשים והשאגות הללו מוציאים קול רעם מתנפץ, הזיה של סימום עצמי, השוטפים כגלי אוקיאנוס, שחותרים תחת ההיגיון ומטביעים את המחשבה. כאן אין היסטוריה, אין עיתונות כנה, אין שיח מכובד, אין ויכוח, אין מעורבות אנליטית. אפילו לא משפט לכיד. מה שאנחנו שומעים הוא הקנאות האכזרית של פולחן היפנוטי עדכני: הפוליטיקה של השירה האנטישמית.”
אנטישמיות היא צפירת התרעה לחברה המערבית, דאגלס מארי מתראיין אצל ברנדן אוניל (ספייקד-בריטניה). על הפיכת ישראל לשעיר לעזאזל, על הפשיזם של חמאס ועל ההתפוררות המוסרית של המערב – שיחה שמבוססת על הספר החדש של דאגלס מארי בנושאים אלה. “בבריטניה יש לנו מאות אלפי אנשים שמזדהים עם חמאס… אנחנו צריכים להיות מסוגלים להגיד שאם אתה רוצה להפיל את המערב, אם אתה רוצה להרוג יהודים, אם אתה שונא דמוקרטיה ליברלית ואתה רוצה לחתור תחתיה, אז יש הרבה מקומות שאתה יכול לגור בהם, אבל בריטניה אינה אחד מהם.”
המלחמה נגד המלחמה נגד היהודים, מאת דניאל פלטקה (קומנטרי). החוקרת ממכון AEI האמריקאי מתארת אמצעי-נגד נחוצים לאנטישמיות – “להפוך את האנטישמיות לנשק נגד המבצעים ונותני החסות שלה”, ולמסד סוגי הגנה הכרחיים לשמירה על ביטחון היהודים באמריקה. אלה נעים מחקירות קונגרס וסנקציות מנהליות ועד לפעולה חקיקתית רחבת היקף ורפורמה בהגירה.
איך קנתה קטר את אמריקה, מאת פרני בלוק וג’יי סולומון (פרי פרס). המחקר המקיף והרציני ביותר על הנושא איך הוציאה המדינה הקטנה במפרץ כמעט 100 מיליארד דולר כדי לבסס את השפעתה בקונגרס, באוניברסיטאות, בחדרי החדשות, במכוני המחקר ובתאגידים. ומה היא רוצה בתמורה. מפחיד.
איך הרווארד יכולה לתקן את עצמה, מאת פרופ’ גיל טרוי (טאבלט). קריאה נועזת – כמעט כפירה בעיקר! – לביטול מוסד הקביעות (tenure) באוניברסיטאות. טרוי, אינטלקטואל ציבורי בולט והיסטוריון של הנשיאות שגם למד בהרווארד, בונה על כישלונות האוניברסיטה במאבק באנטישמיות ובאנטי-אמריקאיות כדי לטעון שקביעות בתעסוקה אקדמית מייצרת רפיון אינטלקטואלי וקיצוניות אידאולוגית.
המילואימניקים שפשוט אינם מוותרים, מאת דניאל פוליסר (מוזאיק). מנהיג המכללה האקדמית שלם בירושלים מתאר בצורה דקדקנית איך החיילים-האזרחים של צה”ל מחדשים את האידיאל הציוני. הוא מפרט את המסירות של “הגיבורים האלמונים” האלה ומשפחותיהם, ומפריך את הטענה המטעה שנשמעת לעיתים קרובות בתקשורת שמילואימניקים מגיעים לשירות במספרים פוחתים והולכים ושצבא המילואים “על סף קריסה.”
למה ישראלים כל כך מאושרים?, מאת נתן שרנסקי וגיל טרוי (טאבלט). בעולם של ניכור גלובלי, ישראלים חילוניים ודתיים כאחד נשארים מחוברים בגאווה לסיפור שלהם כעם, דרך טקסים עתיקים, כמו סדר פסח, וחדשים, כמו המכתבים שחיילים כותבים לפני שהם יוצאים לקרב. “מחויבות בריאה לקהילה ולהיסטוריה היהודית מעגנת אותנו. היא מניעה אותנו להגן על עצמנו כשצריך, תוך מחויבות לבנות עולם טוב יותר.”
