פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 25 באפריל 2012
אחרי היעדרות של אלפיים שנה, כש”מלכות ישראל השלישית” עומדת בשנתה ה-64 והפכה לעובדה מוגמרת בהיסטוריה של זמננו (עם קרוב לשמונה מיליון אזרחים, צבא חזק, דמוקרטיה שוקקת ויהדות תפוצות פעילה) – הגיע הזמן לעשות ספירת מלאי.
למרבה הצער, נדמה שסקירות העיתונות באשר למצבה של המדינה ביום השנה ה-64 להיווסדה מחמיצות את המשמעות הרוחנית והמטה-היסטורית של הישגי המדינה. העיתונים נוטים להעמיד מאזן קר של הצלחות וכישלונות בתחומי ההגנה, הכלכלה, הדמוקרטיה ועשיית השלום, ומעלים שאלות נוקבות באשר לביטחון, לחברה ולזהות הישראלית בעתיד לבוא.
אף כי הגיוני להפעיל אבני בוחן חילוניות על מצב המדינה, מחטיאות הערכות מסוג זה את האתגר המהותי יותר: לרדת לחקר התהליכים הפועלים מתחת לפני השטח; להבין את תקומתה של ישראל במונחים היסטוריים; להבחין בתנועה המיסטית, בדרמה האלוהית, אם תרצו, בפעולה.
שהרי לא יתכן אחרת. במונחים פוליטיים, אין שום דבר גלובלי, או אפילו גדול, במדינת ישראל. פיסת אדמה קטנה ותו לא. אנו הישראלים מהווים רק חלקיק קטנטן במשפחת האדם. במרוצת ההיסטוריה, היו קרבות כבירים יותר, מיזמים גדולים יותר של בנייה והשקיה, נדידות והגירות גדולות יותר של אוכלוסיות, מופעי גבורה מרשימים יותר.
לפיכך, תקומתה של המדינה, הישרדותה והתפתחותה, הן יותר מעוד אירוע חילוני או פוליטי בתודעה היהודית, או אפילו העולמית. ישראל ניצבת כעדות ניצחת לעוצמתה של הרוח; היא נותנת משנה תוקף לדבקות באמונה; ועומדת כהוכחה חיה לכוחה של האנושות לקום מן העפר.
ההיסטוריה אינה מכירה שום תופעה מקבילה לנבואות התנ”ך, אותן נבואות שחזו את הגלות, את ניתוצו של עם לאלפי רסיסים שנפוצו לארבע רוחות השמיים, לכל תרבות וציוויליזציה על כדור הארץ – שלא על מנת להתבולל ולהעלם, אלא כדי לשוב למולדתו.
זהו סיפור של איחוד מטפיזי המתפרש על מאות בשנים, איחוד בין עם, אלוהיו וארצו כנגד כל הסיכויים. זוהי חגיגה של אומה, שברגע של שפל חסר תקדים, רגע של שואה וחורבן, קמה מן העפר, חמושה בלא הרבה יותר מהכרה ותודעה היסטורית של תחייה לאומית וחזרת העם לארצו, כדי לתבוע את מורשת אבותיה. זוהי גאולה, נחמה אלוהית.
“בדור זה של מבוכה אידיאולוגית, של מחשבה הפכפכה, בלחצה וחפזונה של ציוויליזציה רדופת ספק, פחד וחולשה רוחנית”, כתב יעקב הרצוג המנוח, “לקולה הקטן, לפי שעה, של מדינת ישראל הקמה לתחייה יש משמעות החורגת מאמת המידה החומרית, ומשתרעת מעבר לגבולותיה הגיאוגרפיים ולמעמדה הבינלאומי”.
“ישראל היא עדות מוחשית וניצחת לכוחה של האמונה והתפילה לאורך הדורות; סמל של קימה לתחייה, מסר של תקווה, אכן, הוכחה נצחית לכוחה של הרוח.”
האזינו לדברי חיים ויצמן בקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים ב-1946: “(אנו) ניצבים היום שש מאות אלף חזקים, בעלי חזון איתן ואומץ בלתי מתפשר … מושכים את מזוננו, הרוחני והחומרי, מאדמה זנוחה ונוטרת טינה … עדות לכוח הבלתי מנוצח הדוחק בעמנו להיות שוב נשים וגברים חופשיים על אדמת אבותינו”. או במילותיו של תאודור הרצל: “אם תרצו, אין זו אגדה”.
אמונה זו ביכולתו של רצון האדם להגשים את עצמו בכוחה של אמונה עתיקה, מסבירה רבות על טבעה והתנהלותה של מדינת ישראל, אפילו היום. היא מסבירה מדוע אנו מסרבים לעתים להתחשב בשיקולים דיפלומטיים רציונליים של עלות-תועלת כשאלה נכפים עלינו בנימוס על ידי בני ברית דורשי טוב.
זה מסביר מדוע אלה המתייחסים להיסטוריה רק במונחים של פוליטיקה לאומית ויחסים בינלאומיים ממעיטים בערכנו או אינם שופטים אותנו נכונה. הם לא מצליחים להבין שישראל מוכוונת על ידי חישובים שמימיים שאינם תמיד בגדר הנתפס, חישובים המטשטשים את הקווים בין דמיון למציאות, בין האפשרי למעשי.
לפני כמה ימים, הסברתי זאת לחברי, כתב חוץ העובד בארץ. לא רק העם היהודי חזר לכאן, אמרתי לו. גם אלוהים חוזר לכאן, טיפין טיפין. ” וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ … וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים” (דברים ל’, ג’). אל תקראו “ושב את שבותך’, אומר התלמוד, אלא ‘ושב בעצמו’ מבין הגליות. נוכחותו בארץ ישראל של האלוקים, והגנתו עליה, מתחזקות עם כל עולה חדש המגיח מדלת מהמטוס ועם כל בית חדש שאנו בונים כאן.
למרבה הצער, נדמה שרבים מאתנו איבדו את היכולת לחשוב במונחים של השגחה עליונה; להבחין בתנועה ההיסטורית ולא בקושי הרגעי; לראות את היער ולא את העצים; להתעלם מהבוץ ולהתמקד בנשגב.
ביום העצמאות זה הגיע הזמן להיזכר בנקודת מבט נבואית זאת, ולחגוג באמת.
