ידיו של הוד מעלתו הנסיך נאיף בן עבד אל-עזיז אבן סעוד, יורש העצר החדש והאיש החזק ביותר בערב הסעודית, מלאות עבודה. עליו לפייס ולשחד את בני דודיו החמדנים והרבים מספור – יותר מ-22,000 נסיכים סעודיים! כל בני המלכות הללו מצפים להטבות מלכותיות, למשרות קלות ומכניסות לכל החיים, לגישה מועדפת למשרות ממשלתיות ולעמלות נאות על חוזים ממשלתיים. ערב הסעודית היא ללא ספק מדינה ימי-ביניימית ומושחתת להחריד.
בין השאר, נדרש נאיף להבטיח כי הכוח יחולק שווה בשווה בין למעלה משני תריסרי החמולות והפלגים השבטיים המרכיבים את משפחת המלוכה הסעודית, אל-סאוד. הואיל ולא כל שבט יכול לקבל מלך משלו, הקפיד אל-סאוד לחלק לחשובים שבשבטי המשפחה, משרות מפתח ממשלתיות, עמדות שליטה בכוחות המזוינים, ומשרות ממשל מחוזיות. שכן צריך, וחשוב, לתת לחתולים לשמור על השמנת.
נאיף עצמו הוא אחד מ”שבעת הסודיירים”, הקבוצה הגדולה ביותר של אחים מלאים (מאותה אם) מתוך למעלה משלושים בניו של אבן סאוד, מייסד השושלת, ששלט בממלכה בארבעים השנים האחרונות.
דבר מכל אלה לא תשמעו בתקשורת העולמית שכיסתה את כניסתו של נאיף לתפקיד יורש העצר בשבוע שעבר בעקבות מותו של אחיו למחצה, סולטן. בעיקר התרכזה התקשורת בניסיונות נואשים להבין האם נאיף הוא “שמרן נוקשה המתנגד נחרצות לדמוקרטיה ולזכויות נשים” או “שמרן פרגמטיסט” המתנגד לאל-קעידה ופתוח לרפורמות, שיבטיח כי המערב ימשיך לקבל גישה למאגרי הנפט הסעודיים. כך או כך, יש לו מוניטין התחלתי של בחור קשוח ומרושע.
אבל ישנה דרך אחת באמצעותה יכול נאיף להשיג לעצמו סיקור עיתונאי חיובי ומפרגן ומוניטין מיידי של מנהיג “מתון”. מדובר בטריק סעודי ישן: שחרר רמז קל, אך מפתה, באשר לאפשרות קלושה, לסיכוי תיאורטי, לשלום עם ישראל.
פטנט גאוני, קלי קלות, ערמומיות סעודית במיטבה. ועם זאת תכסיס שפועל כמו קסם. דבר בצורה מעורפלת ובלתי ישירה על סיכוי לקשרים מאולצים עם ישראל, והופ: נכנסת לרשימת “החברה הטובים” של המערב. הפכת למי ש”מוביל” תהליך שלום, אחד שרשומה על שמו “יוזמה” דיפלומטית. אין כמובן צורך לעשות פולואו-אפ, ומובן שאינך נדרש לקיים את שפיך דורש.
אם יורש העצר נאיף היה באמת רוצה להוביל את העולם הערבי לקראת שלום עם ישראל, יכול היה למצוא דרך אחת או שתיים לבטא באופן ברור את “מתינותו” ולהביא את הדברים לידי מעשה. לרוע המזל, נדמה שהסעודים המתחסדים הולכים תמיד על יחסי הציבור המינימליים.
כשנתקלו בבעיה תדמיתית בעקבות אירועי 9/11 (– 15 מתוך 19 החוטפים היו סעודים), התראיין יורש העצר, הנסיך עבדאללה, לעיתון “ניו יורק טיימס” וקשקש על “נורמליזציה מלאה” עם ישראל בתמורה ל”נסיגה מלאה” מהשטחים. זה נשמע לא רע בכלל. ברגע אחד, הוסט הדיון מהמעורבות הסעודית באירועי הטרור ל”יוזמת השלום” הסעודית.
אך, כפי שאבחן פרופ’ יהושע טייטלבאום ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עד שעשה בלון הניסוי של עבדאללה את דרכו לועידת הפסגה הערבית שהתקיימה במרץ 2002 בבירות, שונתה היוזמה ותנאיה התקשחו. היא דוללה מ”הנורמליזציה המלאה”, פיצתה את סוריה בנוכחות על הכינרת, והקדישה לפלסטינים את “זכות השיבה” לישראל.
מאז לא הואילו בטובם הסעודים קרי הרוח לזרוק אפילו עצם לכיוונה של ישראל. אבל התרגיל נחל הצלחה גדולה כל כך, שרבים במערב ראו ב”יוזמת השלום הערבית” של סעודיה אבן דרך במגעים האזוריים לשלום.
הבעיה היחידה היא שהסעודים היהירים לא באמת רוצים להוביל שום תהליך. הם אינם מצליחים אפילו להביא את עצמם לתת למערב את קצה החבל שבאמצעותו יוכל לפתות, או לתלות, את ישראל. וושינגטון לא הצליחה לחלץ מהסעודים כל מחויבות באשר לנורמליזציה של היחסים עם ישראל, אפילו לא במקרה שישראל תקפיא את כל פעילותה בהתנחלויות ותצבע את חומות העיר העתיקה בצבעי הלאום הסעודי.
מובן שאיש אינו מצפה מהמלך, או מהנסיך, הסעודי להגיע לירושלים כפי שעשה אנוואר סאדאת, חס ושלום. כפי שאין לצפות שנאיף יזרים כספים לצורך יישובם מחדש של פליטים פלסטינים מחוץ לישראל. וכפי שלא סביר שהוא יגביל וימתן את התעמולה האנטי-ישראלית הנתעבת המשודרת יום יום לעולם הערבי כולו בערוץ “Middle East Broadcasting” הנמצא בבעלותו. זה כבר יותר מידי לבקש.
אבל נאיף יכול היה, לו רצה באמת להוביל את תהליך השלום, לתת את הסכמתו לקיום מושב של אנשי אקדמיה ישראלים וסעודים בנושאי מדבור והתפלה למשל, או כל נושא סביבתי א-פוליטי אחר, לצורך העניין. הוא יכול היה לאפשר בשקט את הקמתה של מחלקה נמוכת דרג לקידום האינטרסים המסחריים של שתי המדינות, באחת השגרירויות הזרות בתל אביב. הוא יכול היה לאפשר לאל-על לטוס מעל המרחב האווירי הסעודי בנתיביה לניו-דלהי ובייג’ין. הוא יכול היה לשלוח לנו כרטיס ברכה לחנוכה.
אין ספק שכשהסעודים באמת רוצים משהו, הם יודעים איך לקבל אותו. הם הביאו איתם ללבנון משאיות עמוסות מזומנים כדי לקנות את הבחירות של 2009, ולהבטיח את ניצחון הסונים. הם מימנו את לשקר א-טייבה (הארגון הידוע לשמצה ממתקפת הטרור במומבאיי), את החמאס, ותנועות איסלמיסטיות רדיקליות אחרות ברחבי העולם כשזה התאים להם, תוך שהם רומסים בברוטליות קבוצות אחרות, כמו אל-קעידה, כשאלה הופכות לאיום. הם מממנים מדרסות ומסגדים בכל קצווי העולם על מנת לקדם באגרסיביות את האיסלם הוואהבי הפוריסטי. הם אימצו בידיים פתוחות, ואז הפנו כתף קרה, למנהיגים פלסטינים ואמריקאים שונים, בהתאם לאינטרסים המתחלפים שלהם. הם מגישים מדליות זהב מפוארות תלויות על שרשראות זהב עבות לאלה שהם חפצים ביקרם, ביניהם גם נשיא ארצות הברית, ברק חוסין אובמה.
הסעודים, ללא ספק, יודעים כיצד לגרום לדברים לקרות. אם הם רוצים כמובן. כשזה מגיע לשלום עם ישראל, הם כנראה לא ממש רוצים.
* פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום [1] באנגלית בתאריך 31 באוקטובר 2011.