ראש הממשלה בנימין נתניהו והקבינט נפרדים השבוע רשמית מיושב ראש המועצה לביטחון לאומי, עוזי ארד. אכן, ארד זכאי לאות ההוקרה שמעניקים לו.

ארד הוא מומחה לנושאי מדיניות חוץ דיפלומטית וביטחונית, בעל עקרונות מוצקים, אך פרגמאטי מאד. כישורי החשיבה שלו שירתו את מנהיגי המדינה במשך כמעט 40 שנה.

הוא עבד ב”מוסד” למעלה מ-20 שנה, והגיע עד התפקיד של ראש אגף המודיעין. אין ספק כי היה אחד מקציני המודיעין היעילים ביותר של המוסד. אנדי מרשל, המנהל הוותיק של המשרד להערכות נטו של הפנטגון, כינה את ארד אסטרטג ביטחוני עולמי ממדרגה ראשונה.

ארד שימש כיועץ נאמן לנתניהו במהלך הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. אחר כך יסד את כנס הרצליה המפורסם בנושא מאזן הביטחון הלאומי של ישראל. יוקרתו וכוח השפעתו של כנס הרצליה באו לו בזכות ארד. הוא תכנן את תבניתו הייחודית, פיקח על כתיבת מסמכי העמדה, הזמין מומחים זרים מהשורה הראשונה ומשך אליו את מנהיגי המדינה.

לאחרונה, שירת ארד את ראש הממשלה במספר תפקידים: כיועץ-על למדיניות חוץ, כשליח דיפלומטי אמין וכמנהל המועצה לביטחון לאומי.

ארד ניהל מדיניות אחראית. הוא היה בעל עקרונות, אך לא דבק באידיאולוגיות נוקשות בנושאי מפתח, כגון יחסי ירושלים-וושינגטון. יתר על כן, הוא לא נכנע לדרישות בלתי שקולות של מנהיגים זרים ושל השמאל התובעים “יוזמות דיפלומטיות חדשות של ישראל” מדי חודשיים. בעידן שבו הרפתקאות דיפלומטיות וצבאיות גובות מחיר כבד, נהג ארד לומר: תמרן בחוכמה וכלכל צעדיך בזהירות.

ארד יסד את הסוכנות הבין-גופית האמיתית הראשונה –  המועצה לביטחון לאומי – ובה 60 חברי צוות, ש-25 אחוז מתוכם קצינים לשעבר והשאר אקדמאים ודיפלומטים.

במהלך השנתיים האחרונות, המועצה לביטחון לאומי (מל”ל) בהנהגתו של ארד ניהלה את התיאומים העיקריים והאינטגרציה המחויבת על פי החוק. צוותי העובדים הכינו היטב את פגישות הקבינט וכתבו מאות תזכירי מדיניות ותיקי מסמכים המגבים את נתניהו ושריו – בסדרי גודל מעל ומעבר לממשלים הקודמים.

יתר על כן, ארד נאבק להשמעת קולה של המל”ל ולקידומה, למרות שידע כי המאבק יהיה קשה ומייגע. מזה זמן רב שולט צה”ל בקבלת ההחלטות בנושאי ביטחון לאומי ברמת הקבינט המדיני, דבר שחשוב כי יתאזן על ידי המל”ל האזרחית (על פי חוק מועצת הביטחון הלאומי 2008). שינוי ארגוני מסוג זה הוא תמיד קשה, אבל ארד נלחם בכל האמצעים שברשותו וגם שילם מחיר אישי בשל עקשנותו.

במידה רבה, ארד הצליח. קרבתו המעשית והגיאוגרפית לראש הממשלה, יחסיו האישיים עם נתניהו ונוכחותו הפיזית במצבי קבלת החלטות — העניקו למל”ל תפקיד חדש.

ארד גם הפך את מגעי מל”ל – מל”ל (או מקביליהם) לדבר שבשגרה מול ארה”ב, גרמניה, בריטניה, צרפת, קנדה, איטליה, הודו, רוסיה, מצרים, ירדן ואחרים – דבר שהציג את המדינה באור חיובי בעשרות נסיבות דיפלומטיות. ארד שיחק תפקיד מרכזי בעידוד יחסי ארה”ב-ישראל, בתקופה שבה השתיים לא תמיד ראו עין בעין.

כך קרה גם עם ארגוני ביטחון רב-לאומיים כגון נאט”ו. ארד היה שחקן המפתח בפיתוח קשרים בעלי ערך ושיתוף פעולה עם נאט”ו, עוד בתקופה האקדמית שלו. מתוך משרד ראש הממשלה הוא הגדיל לעשות. עמיתיו של ארד בארגון זה ואחרים ידעו תמיד שגם אם דרך חשיבתו השמרנית לא הייתה לרוחם, הרי שהיה לו שיקול דעת אינטלקטואלי והוא קיבל גיבוי מלא מנתניהו. הם ידעו שהוא משמש כדובר אמין, מנוסח היטב ואותנטי של ישראל.

מן המפורסמות הוא, שארד יכול להיות שתלטני ותובעני, וזה שימש כמקור לחיכוכים במשרד ראש הממשלה – חיכוכים שדווחו בהגזמה על ידי התקשורת, כמובן. אולם, אני, שעבדתי מקרוב עם ארד (כחבר מועצת המנהלים והדובר של כנס הרצליה בשנותיו הראשונות) וספגתי את שצף חמתו מדי פעם בפעם, אני יודע כי הסיבה לכך היא שארד מתקשה להשלים עם טיפשות. הוא דורש מעצמו לא פחות מאשר מזולתו. מסירותו לתפקיד שהוא מבצע – מתן שירות למדינת ישראל ולמפעל הציוני – היא מוחלטת.

על הפן הרך יותר של ארד ידוע מעט מאד. במהלך 15 השנה האחרונות הוא אימץ עשרות עולים צעירים ושימש להם מורה רוחני, נתן להם או מצא להם עבודה, הדריך אותם ביכולות הסברה, הציגם בפני יוצרי מדיניות ואנשי עסקים. משרדו ב-IDC הפך כמעט למרכז לקליטת עולים.

במובנים רבים, ארד יחיד במינו: עובד ביון משכיל שהיה לפרופסור בכיר; בעל חשיבה שמרנית בלתי מעורערת בעידן שבו “אינטלקטואלים” ומעמדות המשכילים הם לרוב ליברליים ושמאלניים; אדם בעל עקרונות ימניים, אבל פרגמטי באופן בלתי מעורער; אדם מהיר חימה, המתמיד בהשקפותיו הקבועות לטווח ארוך.

ארד היה אחד היועצים הלאומיים אשר שירת בתפקידו יותר שנים מכל אחד אחר ופרישתו כעת, אם כי מצערת, איננה חריגה או מפתיעה. אולם, המל”ל טרם ביססה לחלוטין את מקומה הנכון בתוך מנגנון קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון לאומי.

נקווה שיורשו של ארד יהיה מסוגל לגבש ולמצק את הישגיו הרבגוניים של קודמו.

* מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון ג’רוזלם פוסט ביום 6.3.11.