פורסם בישראל היום באנגלית: 09.02.2012
הפלסטינים ממשיכים לומר לנו ולהתעקש בפני כל בן-שיח בינלאומי שהם מוכנים להקמת מדינה. לכאורה המדובר במדינה פלסטינית החיה בשלום לצד ישראל.
ובכן, אני מפקפק. בשני הסעיפים.
אני רואה שהממשלה(ות) הפלסטינית(יות) רחוקות מרחק רב מלהיות “מוכנות” להקמת מדינה או לשלום עם ישראל, והסיבות לכך נעות על הקשת שבין אימפוטנציה פשוטה לפשיטת רגל ואנטישמיות גולמית.
בואו נתחיל מהאימפוטנציה. נוכח המהומות והאיומים על חייו, נאלץ השבוע ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייד, לגנוז את תכניתו למסות את אנשי העסקים הפלסטינים. למה להטיל מס על רווחי שוק ההון, על עסקאות נדל”ן ועל השכר בשירות הציבורי? למה ש-26,000 מתוך 150,000 משרתי הציבור ואנשי הביטחון המיותרים הנמנים כרגע על רשימת מקבלי השכר של הרשות הפלסטינית לא יצאו לפרישה מוקדמת? למה? אולי משום שלרשות הפלסטינית יש גרעון תקציבי של למעלה ממיליארד דולר וכמעט שום הכנסה עצמית?
אז מה! הקהילה הבינלאומית תמשיך לשלם.
אתם קוראים לזה רשות עצמאית מתפקדת המוכנה להקמת מדינה?
ודאי, קשה להאשים את הפלסטינים על שהם נתלים כך בנדבות הבינלאומיות כשנדמה שהעולם כמֵה כל-כך להמשיך ולהשקיע את מיטב כספו בשיתוק הכלכלי והמדיני ובמעשי השחיתות שלהם. במהלך עשר השנים האחרונות, קיבלו הפלסטינים יותר מ-25 מיליארד דולר בסיוע בינלאומי, והרשות הפלסטינית עצמה הכניסה למעלה מ-4 מיליארד דולר בשנה בשנים 2009 ו-2010.
מדובר בסכומים אסטרונומיים. עם תרומה שנתית ממוצעת של 1,000 דולר לאדם, הפלסטינים הם פשוט אלופי עולם בסיוע פר ראש. ועם זאת רק נתח קטן מאוד מסכומים אלה מושקע בפרויקטים של פיתוח תשתיות או צמיחה כלכלית.
מה שמוביל אותי לסיפור השני השבוע. עשרים מתוך 21 הכפרים הפלסטינים בדרום השומרון סרבו להצעת ישראל לחבר אותם למערכת ביוב מרכזית. הם פשוט מסרבים לשתף פעולה עם ישראל. במקום זאת, זורמים מי השפכים שלהם לשכבת האקוויפר ומרעילים את עתודות המים, הן של ישראל והן של המדינה הפלסטינית בפוטנציה.
לדברי פרופ’ חיים גבירצמן, חוקר והידרולוג מומחה מהאוניברסיטה העברית, 95 אחוזים מ-56 מיליוני הקוב של מי שופכין המופקים על ידי הפלסטינים מדי שנה זורמים ללא טיפול לתוך הקרקע. למעשה, ב-15 השנים האחרונות הוקם בגדה המערבית מפעל אחד בלבד לטיהור שפכים, וזאת למרות קיומה של קרן תרומות בינלאומית בסך 500 מיליון דולר המיועדת למטרה זו.
לזה אתם קוראים רשות לאומית מתפקדת המוכנה להקמת מדינה? זה אפילו לא עומד ברף של התנהלות סבירה ברשות מקומית.
בואו נדון רגע בקצה השני של סוגיית המים, הקריטית כשלעצמה. חקלאים פלסטינים משקים את יבוליהם בשיטות הצפה מיושנות ובזבזניות. לפחות שליש מהמים הנשאבים מהקרקע על ידי הפלסטינים יורדים לטמיון עקב נזילות בצנרת וניהול לקוי. למרות הייעוץ והסיוע להם זוכה הרשות מארגונים בינלאומיים רבים, היא אינה מבצעת כל התפלה של מים ולא עושה כל שימוש חקלאי במים מטופלים.
למעלה מ-250 בארות עמוקות בלתי מורשות נחפרו על ידי הפלסטינאים בגדה המערבית, ובמקומות רבים חיברה הרשות בגניבה את מאגרי המים שלה לקווי המים של מקורות. אחרי הכול, מדוע לטרוח על הקמת מערכת מים יעילה משלך כשאתה יכול פשוט לתבוע או לגנוב מים מישראל?
יש לציין שנכון להיום ישראל מספקת לרשות הפלסטינאית 200 מיליון קוב מים מידי שנה, יותר מהכמות שהיא אמורה לספק למדינה פלסטינית עצמאית במסגרת הסדר סופי.
ואף על פי כן ולמרות הכול, ישראל בדרך תמוהה כלשהי אמורה לראות ברשות הפלסטינאית ישות “המוכנה להקמת מדינה” ולכינון יחסי שכנות טובים!
בינתיים, הפך פייסבוק למגרש משחקים מסוכן עבור רבים מתושבי הרשות הפלסטינית. רמי סמרה, עיתונאי פלסטיני מרמאללה, מצא את עצמו בשבוע שעבר תחת חקירה על ידי שתי סוכנויות ביטחון שונות בגדה המערבית, המודיעין הצבאי והמודיעין הכללי (שני הארגונים מדווחים לנשיא הרשות, עבאס, ושניהם הוכשרו והודרכו על ידי ארה”ב). הפשע של סמרה: הערה סרקסטית שפרסם בדף הפייסבוק שלו ביחס למועצת ההנהגה של אש”ף.
בשנה שעברה נעצר ממדוח חממרה, מפיק טלוויזיה מבית לחם, ל-50 יום לאחר שהשווה בפייסבוק את עבאס לשחקן סורי שגילם “בוגד” באופרת סבון פופולרית המשודרת בסוריה (שימו לב, אין שום בעיה להשתמש ברשתות חברתיות כדי לפאר ולהלל את הטרור נגד ישראל. דף הפייסבוק הרשמי של הפת”ח הציג השבוע את תמונותיהם של שמונת המחבלים שבצעו את פיגוע הטרור במלון סבוי בתל-אביב ב-1975).
למעלה מתריסר עיתונאים פלסטינים נעצרו, שוחררו ונעצרו שוב על ידי הרשות הפלסטינית במהלך השנה האחרונה בעוון מה שהרשות קוראת לו “דיווח עוין”. בין העיתונאים שנעצרו נמצאים גם סאמי אל-סאעי, מעאז מאשעל, ממדוח חממרה, יאזיד ח’אדר, סמר ראושיד, עאמר אבו ערפה, חלדון מזלום, טארק אבו זייד, טארק אבו שיבב, מוחמד עיזאת עלייקה, מותאסם זאייד, מוחמד בושאראת, סאמי קוויירה, אחמד אל בייקאווי, ג’ורג’ קנאוותי, מוסטפה סאברי ואכרם א-נטשה.
שמעתם עליהם פעם? ודאי שלא, מעטים טרחו לדווח על כך. איגוד העיתונאים הפלסטיני יזם שביתות שבת במחאה על מעצר חבריו בבתי הכלא של הרשות, וכמה תמונות ומאמרים פורסמו באחדים מעיתוני העולם הערבי, אולם אף לא צל של דיווח בעיתונות הבינלאומית ובתקשורת הפלסטינית.
לא נרצה שאנשים יחשבו חלילה ששלטונו של עבאס אינו הומני, דמוקרטי ומוכן להקמת מדינה רודפת שלום לצד ישראל, נכון?
מה שמביא אותי להסכם דוחה שנחתם השבוע, הסכם האחדות היומרני בין החמאס לפת”ח. “החמאס הוא ארגון טרור שחותר להשמדתה של ישראל ונשען על תמיכתה של איראן”, אמר ראש הממשלה נתניהו בתגובה לחדשות בדבר ההסכם. “זה או שלום עם חמאס או שלום עם ישראל. אי אפשר להחזיק בשניהם”.
אבל למה לא? ניסיון העבר מראה שהפלסטינים יכולים גם יכולים להחזיק את החבל משני קצותיו ונדמה שגם העולם שבע רצון מהתנהלותם ומניח להם להמשיך במסלול זה: לשאוב את כספי הדולרים המיועדים לעשיית שלום ולהוריד אותם לטמיון, לצפות לוויתורים מצד ישראל אבל לסרב לשתף איתה פעולה, לדרוש צדק וחירות ולדכא את העם הפלסטיני עצמו, לדבר על דו-קיום ולהטיף לשנאה, לקרוא לניהול משא ומתן ולסרב להיכנס אליו, לשאוף לשלום ולהתגפף עם החמאס.
אבל בואו לא נשכח את המנטרה: הפלסטינים מוכנים להקמת מדינה. נו בטח.
