היום (20.10.10) מציינת ישראל את יום השנה ה-15 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, בפסטיבל הקבוע של שירי הלל פציפיסטיים שמאלניים לתהליך אוסלו בניהולו של רבין. אבל בתחילת החודש אמרה בתו של רבין, דליה, לעיתון ידיעות אחרונות (יום ו’, 1 באוקטובר; סוכם באנגלית בחדשות Ynet ב-14 באוקטובר) שלפני הירצחו היה אביה קרוב כנראה להפסיק את תהליך אוסלו.
“אנשים רבים שהיו קרובים לאבא סיפרו לי שבערב הרצח הוא שקל להפסיק את תהליך אוסלו, בגלל הטרור שהשתולל ברחובות ומשום שסבר שיאסר ערפאת לא עמד בהבטחותיו. אבא לא היה עיוור שרץ קדימה ללא מחשבה. אני לא מוציאה מכלל אפשרות ששקל לעשות סיבוב פרסה ולחזור לאחור. בסופו של דבר, הוא היה אדם שבעיניו הביטחון הלאומי של ישראל היה ערך מקודש שעמד מעל לכל.”
בספרו “הדרך הקצרה הארוכה” (הוצאת ידיעות אחרונות, עברית, 2008), כתב סגן ראש הממשלה, משה יעלון, שרבין אמר לו מספר שבועות לפני הירצחו כי לאחר הבחירות הבאות, הוא (רבין) מתכוון “לסדר את העניינים” בתהליך אוסלו, מפני שאי אפשר עוד לסמוך על ערפאת. (בזמנו היה יעלון ראש המודיעין של צה”ל).
אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, סבר כמעט אותו הדבר בספרו זוכה הפרס “יצחק רבין והביטחון הלאומי של ישראל” (ושינגטון, הוצאת מרכז וודרו ווילסון והוצאת אוניברסיטת ג’ון הופקינס, 1999, עמודים 149-165). “בסוף 1994, היה רבין פסימי לגבי ביצועיו של ערפאת… הוא הודיע לכנסת ב-3 באוקטובר 1994 ש’תוצאותיו (של ערפאת) עד עתה היו רחוקות מלהשביע רצון – בלשון המעטה’… אכזבתו של רבין מהמדיניות שלא הוא יזם אותה, אבל שעליה היה בסופו של דבר אחראי, התבהרה יותר ויותר עם עבור הזמן ושיקפה את מצב הרוח הלאומי החשדני כלפי תהליך השלום… הוא לא שלל את האפשרות שהסכמי אוסלו לא יובילו לפיוס. הוא לא היה בטוח שתושג הסכמה על בעיות של מעמדם הסופי של הפלשתינאים… בכל זאת נלכד בתוך דינמיקה של תהליך שכבר לא היה לחלוטין בשליטתו…”
רבין כתב ב-1979 ש”אין לי כל ספק שהסיכונים הכרוכים בשלום עדיפים בהרבה על הידיעה הנוראה על מה שמצפה לכל אומה במלחמה”. אבל אפילו כשרבים סביבו חגגו בפרץ של אופטימיות, הוא נשאר הספקן והפסימיסט הנצחי. רק לעתים רחוקות הפגין התלהבות והתעלות לגבי דרכו המדינית…”
“ברוב המקרים”, ממשיך פרופ’ ענבר, “ביטא רבין ספקות, וחששות מפני עתיד מפוקפק. הוא שאף לסביבה אסטרטגית משופרת ובה פחות סיכויים לסכנות קיומיות, אבל ידע שאתגרים צבאיים עדיין היו קיימים. הוא היה איתן באמונתו ששלום מזוין הוא המטרה הטובה ביותר שישראל יכולה לשאוף אליה בעתיד הקרוב. בראיון שנתן (לג’רוזלם פוסט ב-24 בספטמבר 1995), חודש וחצי לפני הירצחו, אמר רבין שלפחות במשך שלושים השנה הבאות ישראל תיאלץ ישראל לשמר את כוחה הצבאי ולא תוכל לקצץ בתקציב ההגנה שלה”.
כרוב הישראלים, אז ועתה, רבין היה מוכן לקחת סיכונים ולתת סיכוי לתהליך השלום, אבל נשאר חשדן לגבי הצד השני וסקפטי לגבי התוצאה. זאת המורשת האמיתית של יצחק רבין ולה כדאי לחלוק כבוד ולזכור אותה, היום.
