פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 22 באוגוסט 2012
עם התלהטות הוויכוח לגבי פעולה חד-צדדית של ישראל באיראן, נדמה שכולם משחקים ב’דחה את הקץ’. ‘האשם את האחר’. משחקים מסוכנים מאוד.
בניסיון למנוע פעולה ישראלית, אישים רבים קוראים לממשל אובמה להצהיר באופן חד וברור על מחויבותו לבלימת ההתגרענות של איראן. יש בזה היגיון אסטרטגי רב. אולם הקריאות הללו נדחות על ידי וושינגטון בבוז.
ראש אמ”ן לשעבר, עמוס ידלין כתב בוושינגטון פוסט ואמר ל-The Times of Israel שארה”ב צריכה לנקוט צעדים מידיים כדי לשכנע את בנות בריתה ויריבותיה כאחד שפעולה צבאית היא ממשית, קרובה וברת ביצוע. הוא אומר שאובמה צריך להודיע בכתב לקונגרס האמריקאי שאם הצעדים שהממשל בונה עליהם היום , צעדים כמו מו”מ וסנקציות, לא יצליחו להשיג את התוצאות הרצויות עד קיץ 2013, האמריקאים “יטפלו בבעיה באמצעים צבאיים”. לדברי ידלין, אובמה צריך לשדר את כוונותיו אלה גם באמצעות נוכחות צבאית מוגברת במפרץ הפרסי ועוד. “הזמן הולך ואוזל, יש להראות את אמינותה של מחויבות זו לעם בארה”ב, בישראל ובאיראן. אם רצונך בשלום, היה מוכן (בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים) למלחמה” אומר ידלין. אליוט אברמס, בכיר לשעבר במועצה לביטחון לאומי בממשל בוש כתב אתמול בכתב העת The Weekly Standard דברים דומים: “הגיע הזמן להתיר את השימוש בכוח נגד איראן”, אמר.
כך אמר ל’הארץ‘ גם סגן שר החוץ לשעבר ואחד מאדריכלי אוסלו, יוסי ביילין: “מה שנדרש הוא דיפלומטיה ציבורית. האמריקאים צריכים לעלות אוקטבה ולומר לציבור הישראלי מילים שעדיין לא נאמרו. הם צריכים להיות ברורים עוד יותר ומחויבים עוד יותר משהיו עד כה. הואיל וארצות הברית חוששת מפעולה ישראלית קרובה, עליה לומר אמירה שתחייב אותה לפעול נגד איראן בבוא הזמן ולא תשאיר מקום לסימני שאלה”.
תא”ל (מיל.) מיכאל הרצוג, יד-ימינו משכבר הימים של אהוד ברק, כתב במאמר שפורסם במכון וושינגטון שאם ארה”ב רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות בישראל “עליה לפנות לבת בריתה בדרגים הגבוהים ביותר, הן בפומבי והן בארבע עיניים, ולהציג מפת דרכים ברורה יותר הנותנת מענה ממשי לחששותיה של ישראל. דיאלוג כזה לא יכול לחכות עד אחרי הבחירות בארה”ב”.
אולם מוכר האשליות החביב על אובמה, העיתונאי פיטר ביינארט, מיהר לבטל בכעס קריאות אלה וקרא למאמצים לקבל עמדה אמריקנית שאינה משתמעת לשתי פנים “טירוף”. ביינארט מרמז שישראל חורגת מגבולות הטעם הטוב כשהיא מבקשת מהנשיא “להתחייב לפתוח במלחמה(ות) במגעים המתנהלים בחדרי חדרים עם מנהיגים זרים”. לחילופין, הוא קורא ל”דיון” בקונגרס ובציבור האמריקאי על האינטרסים האמריקאים בסוגיית איראן לפני מתן התחייבויות כלשהן לישראל. “האם הקונגרס או אמצעי התקשורת ערכו חקירה מפורטת באשר לאופן שבו איראן גרעינית מאיימת על ארצות הברית? או באשר לאופן שבו פעולה צבאית אמריקאית עשויה להשפיע על ביטחונם של הכוחות האמריקאים באפגניסטן ובמפרץ הפרסי? או בנוגע למתקפות הטרור האנטי אמריקאיות שפעולה מסוג זה עשויה לעורר? או באשר להשלכותיה של תקיפה באיראן על היחסים עם בנות בריתה העיקריות של ארה”ב כמו טורקיה, ערב הסעודית או מצרים? או באשר לאופן שבו פעולה צבאית תשפיע על מחירי הנפט הגלובלי ועל כלכלת העולם?” שואל ביינארט.
אין ספק, הקשקוש של ביינארט נותן גיבוי מלא לרצונו של אובמה לדחות את הקץ עד אחרי הבחירות בנובמבר. כפי שכתב ג’ונתן טובין “במקום לערוך דיון אמיתי על מדיניות הממשל המדשדשת שהביאה לבזבוז ארבע שנים על מגעים דיפלומטיים חסרי טעם עם איראן ועל סנקציות שהופעלו באיחור רב ונאכפו ברישול, מה שבאמת רוצה להקת המעודדים של אובמה, וביינארט ביניהם, הוא למצוא דרך לעצור את השימוש בכוח. טענתו שאיש לא נימק מדוע בלימת האיראנים היא ‘אינטרס אמריקאי’ פשוט אינה נכונה”.
וזה נהיה עוד גרוע יותר. בדברים שכתב ג’יימס טראוב, כתב העיתונות והפרשן הוותיק, במגזין האמריקאי Foreign Policy הוא לועג ל’מרחב החסינות’ של אהוד ברק וקורא לו ‘מרחב האי-שפיות’. הוא חוזר וקורא לנתניהו “משוגע” ו”מטורף”, ומאשים אותו בניסיון “לדחוק” את אובמה “לתת לו הבטחה ‘בסלע’ כי ייזום תקיפות אוויריות במקרה שהשיחות הדיפלומטיות לא יבלמו את האיראנים עד תאריך מוסכם”. טראוב מזהיר את אובמה ש”לא יהפוך בן ערובה ללוח הזמנים החפוז של נתניהו”. אל לו לאובמה “לסגור את עצמו בפינה על ידי כך שיחשוף את הקווים האדומים שלו”.
טראוב ממשיך ולועג לאלה הכותבים על עומק האנטישמיות של המשטר האירני ומלגלג על חיבתו של נתניהו לנפנף בהצהרות איראניות מסוג זה.
התבטאויותיהם של ביינארט, טראוב ושכמותם מסוכנות ומניפולטיביות בדרכים רבות כל-כך, במיוחד באופן שבו הן מייצרות קריקטורה של נתניהו וברק שפשוט אינה מתיישבת עם המציאות. למרות רמיזותיהם, אף אחד מהמנהיגים הישראלים לא קרא לאובמה להתחייב לצאת למלחמה עם חצייתו של קו אדום כזה או אחר בעתיד. כפי שאמר “מקבל ההחלטות” עלום השם (ללא ספק אהוד ברק) לארי שביט ב’הארץ’ לפני עשרה ימים, “האמריקאים היו יכולים לומר במפורש שאם באביב הבא עדיין תהיה תכנית גרעין איראנית הם ישמידו אותה. אבל האמריקאים לא אומרים את האמירה הפשוטה הזאת מפני שמדינות לא יכולות לומר באחריות אמירות מסוג זה. במדינאות אין חוזים עתידיים. נשיא ארצות הברית לא יכול להתחייב כעת לגבי החלטה שאותה הוא יקבל או לא יקבל בעוד שישה חודשים… על כן, הציפייה להבטחה אמריקאית מחייבת כעת היא לא רצינית…”
אני סבור שהסכנה האמיתית הטמונה במגמה העומדת בבסיס ההשקפה שמייצגים ביינארט וטראוב נמצאת במחציתו השנייה של הטור של טראוב. הוא קורא למעצמות לעשות ניסיון נוסף לסגירת עסקה כוללת עם האיראנים, עסקה שתיתן לאיראן את “מה שהיא טוענת שהיא רוצה” – הזכות להעשיר אורניום למטרות אזרחיות ושימור מתקני הגרעין שלה (בתמורה לאיזו התחייבות איראנית? היבט זה של העסקה אינו ברור).
ובכן, פה קבור הכלב. אובמה אומר שהמדיניות שלו ממוקדת במניעת פיתוחה של פצצה גרעינית, אבל נדמה (לקראת כהונתו השנייה) שהוא נע לכיוון “הכלה” (containment) של פצצה איראנית. בהחלט נראה שהוא נסוג מהתחייבותו לעצור את איראן מהשגת היכולת לייצר כלי נשק גרעיניים. ביסודו של דבר, נדמה שאובמה מוכן להניח לאיראן להיות במרחק סיבוב מברג אחד מהרכבת פצצה ממשית. ישראל, כמובן, אינה מוכנה לחיות עם זה. הקווים האדומים שלנו בהחלט שונים.
בסיכומו של דבר, אג’נדות רבות ושונות משפיעות על הדיון האיראני ולא מספיק אנשים לוקחים את האיום ברצינות. השמאל הישראלי משתוקק לבודד את נתניהו וברק, ומתחנן לאישורה של ארה”ב. חלק מהיהודים האמריקאים, אלה המבקשים להרחיק את עצמם מנתניהו וברק מחשש שיואשמו שוב בגרירת ארה”ב (או בכך שישראל גוררת את ארה”ב) למלחמה כפי שהיה בעירק, לועגים למנהיגים הישראלים ומתייחסים אליהם כאל מטורפים. השמרנים מבקשים לצייר את אובמה כנמושה ממניעים אלקטורליים. אובמה מבקש להסיח את תשומת הלב מהעובדה שהניסיונות הדיפלומטיים חסרי התוחלת שלו הביאו להחמרת המצב בארבע השנים האחרונות. תומכיו מכינים את דעת הקהל למכירת החיסול שתתקיים עם האיראנים ב-2013, מכירה שתתעלם מהאינטרסים של ישראל. כפי שאמרתי, כולם משחקים בלדחות את הקץ. ובינתיים? בינתיים הצנטריפוגות האיראניות ממשיכות להסתובב.
