הגנה ושמירה על שטח C
ישראל חייבת למשול בשטח C באופן יעיל וסמכותי הרבה יותר, בין אם היא רוצה להחזיק את השטח כקלף מיקוח אפקטיבי במשא ומתן עתידי ובין אם היא מתכוונת לספח אותו.
דוד מ’ וינברג
פורסם באנגלית 08.03.2019
המחלוקת האמיתית בין ישראל לפלסטינים, כמו גם בתוך ישראל עצמה, אינה סובבת עוד סביב סיום “הכיבוש”, אלא סביב עתידם של מזרח ירושלים ושטחי C ביהודה ושומרון.
זאת משום שישראל פינתה את שטחי הגדה המאוכלסים בפלסטינים (שטחי A ו-B מהסכמי אוסלו) בינואר 1996 והעבירה אותם לשליטת הרשות הפלסטינית, כך שתשעים אחוזים מהפלסטינים בגדה המערבית חיים היום תחת שליטת הרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B.
צעד זה הוציא מהכוח אל הפועל את חזונו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, להפסיק את השליטה והמעורבות הישראלית בחיי היומיום של הפלסטינים, וזאת מבלי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין. (בניגוד לתפיסה הרווחת, תהליך אוסלו לא חייב את ישראל לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין. ורבין התנגד להקמת מדינה פלסטינית ריבונית לאורך כל הדרך).
למרבה הצער, במהלך 20 השנים האחרונות לא השכילה ישראל להחיל בשטח C משילות אפקטיבית בכפוף לאחריותה על פי הסכמי אוסלו, עד שיוכרע מעמד השטח במשא ומתן ישיר בין הצדדים בסכסוך.
במקום זאת, הרשויות הישראליות עומדות נרפות, רוב הזמן, בזמן שהרשות הפלסטינית מתנהלת באגרסיביות על מנת לעגן את הדומיננטיות שלה באזורי C קריטיים, בתמיכתם של שחקנים זרים (בעיקר אירופאים) המגלים עוינות כלפי הממשל הנוכחי או העתידי של ישראל בשטחים אלה.
במאמר חריף שפורסם לאחרונה, אלוף (מיל’) גרשון הכהן ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים מתרעם על מצב זה ומזהיר כי אובדן השליטה בשטח C הינו מסוכן. האחיזה הישראלית ברוב שטחי C היא אינטרס לאומי חיוני ארוך טווח, הוא טוען בלהט מקצועי ואידאולוגי.
הכהן מסביר כי שטח C כולל את כל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, כמו גם בסיסי צה”ל, צירי תחבורה, אתרים טופוגרפיים חיוניים ומרחבים פתוחים להתיישבות בין בקעת הירדן למטרופולין ירושלים. לאדמות אלה חשיבות כלכלית, קהילתית, אקולוגית ותרבותית עצומה, שלא לדבר על משמעותן ההיסטורית כסלעי יסוד של מולדת האבות הקדומה.
בהסתמך על ניתוח צבאי מפורט מאוד, הכהן טוען כי העברת שטח C לידיה של מדינה פלסטינית עוינת בפוטנציה עלולה להפוך את ההגנה על העורף הישראלי לבלתי אפשרית בפועל. לא ניתן יהיה להבטיח את פירוזה של ישות כזו, ומנהרות טרור וטילים בסגנון חיזבאללה יתפשטו כאש בשדה קוצים.
הוא שולל לחלוטין את הרעיון שישראל תוכל לסגת בבטחה משטח C ולכבוש אותו שוב בקלות אם יהפוך לבסיס טרור, כפי שטוענים גנרלים אחדים מהשמאל. תרחיש כזה יהיה סיוט, לא משחק בבוץ, הוא אומר.
בנוסף הוא קורא לבנייה מסיבית בשטחים האסטרטגיים של אזור C, ובכלל זה פרוזדור ירושלים-יריחו, המעגן את נתיב הגישה המרכזי מזרח-מערב לשינוע כוחות לחימה משפלת החוף עד קו ההגנה בבקעת הירדן.
עוד טוען הכהן כי “החיכוך” שנוצר עקב נוכחות היישובים הישראליים ביו”ש הינו בעל ערך צבאי רב משום שהוא תורם ליכולת הצבא לפעול ביתר אפקטיביות בשטחים, לא להפך. המצב “ההיברידי” שבו היישובים היהודיים וצה”ל מתמזגים עם הפלסטינים בשטח C הוא המצב המועדף, הוא כותב. תפיסתו של אהוד ברק על חלוקה מסודרת של השטח עם גדר באמצע – “אנחנו כאן והם שם” – היא רעועה מבחינה אסטרטגית, מסכם הכהן.
בין אם מקבלים את מסקנותיו הביטחוניות והדיפלומטיות של הכהן ובין אם לאו, מה שעולה ללא עוררין ממחקרו, כמדומני, הוא הצורך למשול בשטח C בצורה הרבה יותר רחבה, אפקטיבית – והוגנת.
בכירי המִנהל האזרחי אומרים מפורשות שישראל נכשלת בכך. התוהו ובוהו החוקי השורר כיום בשטח C גורם לפגיעה חמורה, ובמקרים מסוימים צמיתה, במשאבים הטבעיים, באיכות הסביבה ובאיכות החיים של ישראלים ופלסטינים משני צידי הקו הירוק. יתר על כן, בהיעדר שליטה הדוקה על שטח C, ישראל מבזבזת את קלף המיקוח החזק ביותר שיש בידה למשא ומתן עתידי.
משילות אמיתית משמעה מניעת בנייה פלסטינית עוינת, בלתי מורשית וחסרת שליטה באזורים חיוניים לאינטרסים הישראליים כמו שטח E-1, הר חברון ובקעת הירדן, וריסון ההתערבות של ממשלות אירופאיות, סוכנויות או”ם וארגונים לא-ממשלתיים עוינים בעניינים אלה.
עולם שלם של ארגונים במימון אירופי מנהל מאבק משפטי עקבי בבתי המשפט הישראליים נגד כל ניסיון של ישראל לאכוף את שלטונה בשטח C. ראו לדוגמה את המאבקים המשפטיים האינסופיים בנושא חאן אל-אחמר.
ארגונים אלה יפיקו תועלת רבה יותר אם ישקיעו בשלום באמצעות ריכוז מאמציהם בממשל דמוקרטי, בשלטון החוק ובזכויות אדם ברשות הפלסטינית עצמה, בשטחי A ו-B, שם, למרבה הצער, חל רק השלטון האוטוקרטי והמושחת ביותר.
שלטון ישראלי רחב ואפקטיבי משמעו גם פיתוח תשתית הכבישים הגרועה ושיטור קפדני על כבישי המערב הפרוע של שטח C, בעיה מרכזית המשפיעה על איכות החיים של ישראלים ופלסטינים כאחד.
בו בזמן, ממשל הוגן פירושו גם מתן היתר לפיתוח אזרחי ועירוני פלסטיני באורח מסודר ומאורגן בחלקי שטח C שאינם מאיימים על האינטרסים הישראליים, דוגמת אישור תוכנית ההרחבה של קלקיליה (תוכנית שלרוע המזל טורפדה בשנה שעברה על ידי ממשלת נתניהו).
בקיצור, אנחנו זקוקים לממשל עם כיוון ומטרה, משמע, ישראל חייבת לנהל את שטח C באופן יעיל וסמכותי הרבה יותר, בין אם היא רוצה להחזיק את השטח כקלף מיקוח אפקטיבי במשא ומתן עתידי ובין אם היא מתכוונת לספח אותו.
הטענה הנשמעת לעיתים קרובות כי ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון “בולעת” את האדמות הפלסטיניות בשטחי C היא קשקוש, כפי שמבהיר מפגש ישיר עם העובדות הבסיסיות. רוב רובו של שטח C ריק להפליא: מדבר יהודה, מדבר שומרון הצפוני ובקעת הירדן. כ-2 מיליון מתוך 3.5 מיליון הדונמים שמכסה שטח C כוללים בעיקר שמורות טבע, שטחי אש ואדמות מרעה.
כל ההתיישבות היהודית והערבית בשטח C (הן שטחים בנויים והן שטחים חקלאיים) מכסה רק כ-40% ממסת הקרקע. מדובר על כ-200,000 פלסטינים החיים ב-25 ערים ועיירות ומאות כפרים לא מוסדרים, כאשר 8% משטח C מאוכלס בבתים ו-25% נוספים ממנו משמשים כקרקע חקלאית. היישובים שבהם מתגוררים 400 אלף הישראלים החיים בשטח C מכסים 2.5% מהשטח, עם תוכניות הרחבה ל-7% מהשטח.
משמעות הדבר היא ששטח C, אם הוא מנוהל ביד יציבה וחכמה, יכול לאפשר לשתי האוכלוסיות, גם הישראלית וגם הפלסטינית, לשגשג.
במשך שנים רבות התעלמו חלק מהפוליטיקאים הישראלים מהצורך במשילות הדוקה בשטח C משום שמבחינתם, בקרוב מאוד יהיה רוב השטח נתון למשא ומתן עם הפלסטינים בכל מקרה. אותו דבר בירושלים המזרחית, שגם היא לא הצליחה עד כה לזכות בהשקעה ובמשאבים ממשלתיים.
אבל גם עם יוזמת טראמפ לשלום, העומדת היום על סף דלתנו, הסיכוי להגיע בקרוב להסכם כלשהו בין הישראלים לפלסטינים הוא קלוש. לכן סביר להניח כי בעתיד הנראה לעין תצטרך ישראל לשלוט בירושלים המזרחית (שסופחה לירושלים) ולנהל את שטח C (שחלקים ממנו אולי תרצה לספח), ועליה לעשות זאת ברצינות ובשיקול דעת.
