התיקון הבעייתי אך הבלתי נמנע בחוק טל ישחרר את החרדים משירות צבאי בגיל צעיר יותר וינסה לפתות אותם למעגל העבודה
פורסם בישראל היום באנגלית: 29.01.2012
חוק טל המסדיר את גיוסם הצבאי של החרדים החטיא את מטרותיו והותיר את כל הצדדים לא מסופקים. גם אלה המבקשים בשוגג לדחוף את השירות הצבאי במורד גרונם של החרדים, וגם אלה המבקשים, מתוך כוונות טובות, למשוך את החרדים אל מחוץ לגטאות שלהם, לא הצליחו לאמץ אליהם את החוק במידה כלשהי של התלהבות.
השופט צבי טל, והוועדה הציבורית בראשותו שגיבשה את החוק, ראו נכוחה את עיקרי הדברים: חשוב שמדינת ישראל תאפשר לעולם התורני לשגשג, אולם העובדה שמגזר שלם של אזרחים ישראליים מקבל שחרור אוטומטי מעול ההגנה על המדינה אינה קבילה מבחינה המוסרית. הם הבינו שלא ניתן לכפות על החרדים שירות צבאי, ושבכל מקרה, מבחינת הצבא אין להם איזה ערך בל יסולא. הם גם הבינו שהפתרון נמצא בשינוי מהותי של הארגון החברתי בחברה החרדית.
חוק טל שעבר ב-2002 בכנסת מאפשר לגברים חרדיים ללמוד תורה ולדחות את שירותם הצבאי עד גיל 23. שאז, הם יכולים לעזוב את הישיבה לשנת “הכרעה” (במסגרתה יעברו ככל הנראה הכשרה מקצועית) מבלי שתונף מעל ראשם חרב הגיוס המיידי. אם הם מחליטים להישאר “בחוץ” (כלומר, מחוץ לעולם הסגור של לימוד תורה במשרה מלאה) יהפכו כשירים לגיוס, וישרתו שישה חודשים בצבא ושירות מילואים שנתי או שנה של שירות לאומי.
ב-2011, בחרו במסלול טל כ-2,400 מתוך 8,500 הגברים החרדיים שהיו כשירים ואמורים להתגייס לצבא, והשלימו מסלול צבאי מקוצר או שירות לאומי. זו התקדמות, אבל זה לא מספיק, במיוחד לאור העובדה שמבחינה דמוגרפית נתחם של החרדים בחברה הולך וגדל.
הבעיה העיקרית עם חוק טל היא לא הלגיטימציה (המצערת אך הבלתי נמנעת) שהוא נותן להתנערות החרדית מגיוס בין הגילים 18 ל-23, וגם לא אפשרויות השירות ה”חפוז” הניתנות לגברים מבוגרים יותר. כן, זה מכעיס אותי, אבל כמו טל, גם אני מכיר בעובדה ששוויון בנטל ההגנה על המדינה אינו מטרה ריאלית בשלב זה.
הבעיה שלי עם החוק היא שהפתרונות שהוא מציע להנעת שינוי חברתי בעולם החרדי רחוקים מאוד מהמטרה.
הבעיה הגדולה ביותר שלנו עם העולם החרדי, והקושי העיקרי שלו בתוך עצמו, היא לא ההימנעות מגיוס, אלא כישלונם של החרדים, כחברה, להכשיר את הנשים והגברים הצעירים שלהם לשילוב פורה בחברה ובמעגל העבודה. התוצאה היא עוני נורא (מחצית מ-70,000 הילדים החרדיים החיים בבני ברק נמצאים מתחת לקו העוני) ורעות חברתיות אחרות, דבר המקיז את דמה של הכלכלה הישראלית ויוצר לחץ על הרקמה החברתית הפגיעה ממילא. ברור גם שבידודם של הגברים החרדיים עד אין קץ בסביבה תורנית וללא תעסוקה מעודד קיצוניות דתית, כפי שמשתקף מחוקי ההפרדה הפנטיים המעסיקים כעת את העולם הדתי.
שלושה דברים מונעים מהמוני החרדים לעזוב את העולם התורני ולצאת לעבוד: הגיוס לצבא; המעטפת האדירה, החובקת כל, של מלגות קיום וקצבאות מיוחדות שמקבלות כעת משפחותיהם של בחורי ישיבה שאינם עובדים, והעובדה שמרבית החרדים חסרים את ההשכלה החילונית הנחוצה להשגת משרה, צנועה ככל שתהיה, בעולם המודרני.
הפתרון לסוגיות אלה בעייתי אך ברור מאליו: לשחרר את החרדים מגיוס בגיל צעיר יותר (נאמר 20, עוד לפני שהם מטפלים בחמישה ילדים), לשים קץ לתמיכה הממשלתית במשפחות חרדיות מעבר לגיל זה, ולקדם את הקמתם של מוסדות השכלה אקדמיים הולמים עבור חרדים.
אותם חרדים שקריירה תורנית מפוארת לפניהם ימשיכו ללמוד תורה בישיבות עילית המעמידות תנאי קבלה מחמירים וסטנדרטים הישגיים גבוהים. החברה הדתית תמצא דרכים לתמוך בהם, ובמסגרת הסביר, גם אני תומך במימון ממשלתי של ישיבות מסוג זה.
שאר הגברים החרדיים, חלקם הארי, יצא ממסתורו בישיבות הבינוניות, ולטובתו ולטובתנו ייכנס למעגל העבודה ולעולם האמתי. מרגע שזה יקרה, גברים חרדיים יבינו שהם זקוקים להשכלה מתמטית, מדעית והומנית, ושהשירות הצבאי פועל לטובתם כשהם מתחרים על משרות בשוק העבודה.
ריאלית, זוהי הדרך היחידה להכניס את החרדים לצבא. רק ברגע שיתחילו לעבוד, רק כתוצאה משינוי ארוך-טווח ומושרש היטב בדפוסים ובמנהגים של החברה החרדית. ישראל הלא-חרדית היא שאחראית להתרחשותו של שינוי זה.
חוק טל מכיר בכל אלה, אך נכשל בהטמעת האמצעים התקיפים הנחוצים להבאת השינויים החברתיים הדרושים. במקום זאת גיבש החוק שורה של פתרונות פרווה – “נישט א הין און נישט א הער”, לא כאן ולא שם.
עד שחוק טל משחרר את החרדים מהישיבות כשחרב הגיוס המלא אינה לצווארם, לרבים מהם כבר יש משפחות גדולות והם נהנים מתמיכה ממשלתית עצומה, הכוללת מענקי לידה, קצבאות כולל, והנחות מסיביות על מיסי עירייה, ביטוחי בריאות ושכר לימוד (הורים חרדיים משלמים 80 אחוז פחות מהורים ציוניים-דתיים, למשל, עבור שכר לימוד לילדיהם).
על פי דוח שהוצג בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הסיוע למשפחות של תלמידי ישיבה שאינם עובדים יכול להגיע בקלות ל-6,000 שקלים בחודש או אף למעלה מזה. מדובר בסכום רציני, שלא קל לוותר עליו או להחליפו בשכר עבודה. כמה גברים חרדיים הנכנסים למעגל העבודה באמצע עד סוף שנות העשרים לחייהם יכולים להשיג משרות שהשכר בהן רווחי דיו כדי לפצות על אובדנן של הכנסות נדיבות כאלה?
וכך מולידים הפתרונות האפויים למחצה של חוק טל תבשיל בעייתי להחריד: מצד אחד הכשר לאי-גיוסם של חרדים בגילאי 18 לצבא, ומצד שני הסדרים חברתיים צולעים, שאינם מספקים את המרפא הנחוץ לתיקון החברה החרדית ולאיחוי הרקמה החברתית של מדינת ישראל.
