הופיע בישראל היום באנגלית ובג’רוסלם פוסט, 12 במאי 2017
תכניתה של הממשלה לעגן בחוק את היותה של ישראל מדינת העם היהודי הקימה עליה טורנדו של רטוריקה צבועה והיסטורית. כדאי אפוא שנזכיר לעצמנו מדוע החוק הזה נחוץ.
נקודת המוצא היא שהזדהותה של מדינת ישראל עם הלאום היהודי נתונה למתקפה מצד חלק גדול מהקהילה הבינלאומית, ומצדם של ערביי ישראל, הערבים הפלסטינים, יהודים פוסט-ציונים ויהודים אנטי-ציונים. כיום, שלא כבעבר הלא-רחוק, כבר אין זה מובן מאליו לכול שלעם היהודי זכות לחיות במולדתו ככל אומה אחרת. ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל נצרכת לעיגון חוקתי – כחוק יסוד.
היות שבעולם המשפט עסקינן, אולי פשוט נציג כמה ראיות.
מוצג מספר 1: סדרת ההחלטות שנתקבלו לאורך שלוש השנים האחרונות בארגונים בינלאומיים כגון אונסק”ו, השוללות את שורשיו של עם ישראל בארצו. בין היתר ניסו ארגונים אלה להפוך את ההתיישבות היהודית בישראל למעשה פלילי, ולהכריז על בנייה יהודית ותפילה יהודית במקומות הקדושים ביותר לעם ישראל בארצו, ובפרט בירושלים, כבלתי-חוקיות.
מוצג מספר 2 הוא מסמך “החזון” הידוע לשמצה של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, משנת 2007, הדורש לבטל את זהותה הלאומית היהודית של ישראל, ומכריז על ערביי ישראל “מיעוט ילידי” בעל “זכויות לאומיות” אוטונומיות.
מוצג מספר 3: סירובו של מחמוד עבאס, אבו-מאזן, להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בעוד הוא מסרב להכיר באופייה היהודי של ישראל, הוא תובע כי במדינה הפלסטינית לא יהיה שום מיעוט יהודי. מנקודת המבט הפלסטינית, ליהודים אין שום זכויות לאומיות בשום חלק מ”פלסטין”.
מוצג מספר 4 הוא השינוי הרדיקלי שהתחולל, למן ימיו של אהרן ברק בנשיאות בית המשפט העליון, ביחסו של מוסד זה לכל הסוגיות הנוגעות לאופייה היהודי של ישראל. אפשר אפילו לומר שברק ויורשיו השחיתו ועיוותו את האיזון העדין בין אופייה הדמוקרטי של ישראל לאופייה היהודי. הצד היהודי במשוואה התכווץ כמעט לכדי חוסר משמעות.
השופטים עשו זאת על בסיס חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שהתקבל בכנסת ב-1992. אף כי החוק עבר כמעט בגנבה, כהצעת חוק פרטית באמצע הלילה, במליאה ריקה למדי (32 הצביעו בעד, 21 נגד), בית המשפט הפך חוק זה לעמוד התווך של פסיקותיו. הוא משתמש בו בדורסנות כדי להכתיב הכרעה ליברלית בשורה ארוכה של סוגיות קריטיות. ביניהן, למשל, סוגיות הקצאת קרקעות הקרן הקיימת לישראל, מעמדה הרשמי של השפה העברית, זכויות התושבות והאזרחות, דחיות גיוס ומתן מלגות לתלמידי ישיבות, מסחר בשבת, חוקי ההגירה וגירוש המסתננים, ועוד.
בסוגיות אלו נדרש איזון עדין בין אופייה הדמוקרטי של ישראל לאופייה היהודי; אך איזון כזה לא היה בפסיקות בג”ץ – מהסיבה הפשוטה שאופייה הדמוקרטי של ישראל מעוגן בחוקי יסוד, ואופייה היהודי לא. החוק המוצע, “חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי” נועד לתקן את הא-סימטריה הזו, ולעודד שיח משפטי מורכב יותר סביב המתח שבין האוניברסלי ללאומי-יהודי.
נכון שאופייה היהודי של ישראל נזכר כמה פעמים במגילת העצמאות, אבל צוינו בה גם הרבה זכויות אזרח ליברליות שעוגנו לימים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אדרבה, בדיוק משום כך הן עוגנו בחוק: בתי משפט פוסקים על פי חוקים, לא על פי מגילת העצמאות. הערכים הלאומיים והיהודיים שלנו זקוקים אפוא אף הם לעיגון משפטי.
אשר להתנגדויות הנשמעות בשבועות האחרונים לסעיפי החוק, ובפרט בעניין זכויות הערבים ומעמד השפה הערבית, די אם נאמר כי על פי מחקר משפטי השוואתי שערך פרופ’ יוג’ין קנטרוביץ’ מאוניברסיטת נורת’ווסטרן ומפורום קהלת, חוק הלאום המוצע מתחשב בזכויות המיעוטים הרבה יותר מהחוקות והחוקים המקבילים הקיימים במדינות אירופה הליברליות. תפיסתו באשר לזהותה הלאומית והדתית של ישראל רכה ומתונה שבעתיים מאלו השוררות בחוקות של יתר המדינות הדמוקרטיות ביחס לזהותן ולזיהוין עם לאום או דת מסוימים. הוא גם שומר על מעמדה-בפועל של הערבית בישראל.
*
ועכשיו – לצביעות. ב-2011 הגיש ח”כ אבי דיכטר, שהיה אז חבר סיעת ‘קדימה’, את הצעת חוק הלאום הראשונה. על ההצעה חתמו ארבעים חברי כנסת, בתוכם שני שלישים מחברי קדימה וח”כים אחדים ממפלגת העבודה — וגם, עד שחתכה שמאלה, ציפי לבני.
מצחיק לראות איך כמה מאבירי הדמוקרטיה שתמכו בחוק של דיכטר עומדים כיום בראש הזועקים על כי עצם הרעיון של חוק לאום הוא “מסוכן”. צביעותם זו זועקת לשמיים, בייחוד לנוכח העובדה שההצעה המקורית של דיכטר הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מהגרסה הנוכחית המקודמת בידי הקואליציה בראשות נתניהו.
לבני אף הרהיבה בשבוע שעבר לטעון, בלי בסיס עובדתי, כי החוק המוצע “מפלה את המיעוט הערבי לרעה”, שהוא מבטא “לאומנות רדיקלית”, ושמקדמים אותו “גורמי ימין קיצוני”. הרטוריקה המשולהבת שלה מוליכה שולל בשתי דרכים. לא רק שהיא מתארת את הצעת החוק באופן כוזב, היא גם מתעלמת באופן מוזר מהדגל הרטורי שהיא והמחנה הנוכחי שלה מניפים תמים – הדאגה ליהדותה של ישראל.
דאגה זו היא כידוע הנימוק העיקרי של השמאל הציוני לתביעתו לחלק את הארץ. חסידי הנסיגות טוענים כי למרות הסיכון הביטחוני, הוויתור על שטחי יהודה ושומרון או על רובם הכרחי לשם מניעת “אסון דמוגרפי” של קליטת שני מיליוני פלסטינים בישראל ואובדן הרוב היהודי. אפילו מנהיגים זרים כגון ברק אובמה ושר החוץ שלו ג’ון קרי הצדיקו באופן זה את הלחץ שלהם על ישראל. “השמירה על הרוב היהודי” והצלת “הזהות היהודית של ישראל” חשובות כל כך למקהלת הנסיגות, שראשיה נכונים לשלם טבין ותקילין בדמות לבה ההיסטוריה של ארץ ישראל, על אתריה הדתיים והארכיאולוגיים, וגירושם של 100 אלף יהודים, או הרבה יותר מכך, מבתיהם ביהודה ובשומרון.
“מתפיסה זו עולה שמדינה יהודית אינה רק דבר לגיטימי, אלא דבר חשוב מאוד”, כותב קנטרוביץ’. “ובכל זאת, אותם קולות הקוראים לוויתורים מדיניים מסוכנים בשם השמירה על זהותה היהודית של ישראל מתנגדים לחקיקה שתצהיר על כך שישראל הינה מה שהם מעוניינים כל כך שתמשיך להיות”.
יש כאן מידה של חוסר עקביות, שלא לומר חוסר כנות, שלא לומר חוסר שפיות: לנופף עד כלות בדגל מדינת הלאום היהודית כשהדבר מנמק את דחיפתה של ישראל לוויתורים, אך להתנגד לחוק שיגדיר את ישראל כמדינת הלאום היהודית.