פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 17 באפריל 2012
האיגרת שאמור היה ראש הממשלה הפלסטיני פאיד להגיש היום לראש הממשלה נתניהו היא דוגמה מצוינת לכל מה שלקוי בהנהגה הפלסטינית הנוכחית. האיגרת (לפי טיוטות שהודלפו להארץ ול- Times of Israel) מערבבת מציאות ובדיה, מקסימליזם ואיומים, ובמקום להעיד על רצון אמיתי למשא ומתן היא מעידה על רצונה של ההנהגה הפלסטינית להושיב את ישראל על כיסא הנאשמים הבינלאומי.
קמצוץ האמת היחידי באיגרת זו טמון בדבריו החוזרים של פאיד על המחויבות הפלסטינית ל”מדיניות של אפס סובלנות לאלימות”. זה נחמד ואפילו חשוב, וישראל מכירה ומוקירה את העובדה שעל פי רוב נמנעו כוחות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית מפעילות חבלנית וסייעו בשקט לחשיפת תאי החמאס בגדה. אבל פאיד אינו מזכיר ולו במילה אחת את ירי הרקטות של החמאס על ישראל או את ניסיונות החטיפה של חיילים וכיוצא באלה.
מה שיש באיגרת ללא כל ספק הוא שפע של היסטוריה דיפלומטית מסולפת. פאיד מזכיר כל הסכם ישראלי-פלסטיני מאז 1995 (אוסלו 1 ו-2, וואי, חברון, טאבה, קמפ דייוויד, אנאפוליס וכו’) כאילו היו אלה ויתורים פלסטיניים לישראל, אבל נמנע מלהזכיר שב-2000, 2001 ו-2008 דחו הפלסטינים הצעות ישראליות שהיו מזכות אותם במדינה המשתרעת כמעט על כל שטחי הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים.
באופן ההולם את התנהלותם בשלוש השנים האחרונות (מאז נכנס אובמה לתפקיד), הציבו שוב הפלסטינים תנאים מוקדמים שערורייתיים ובלתי אפשריים לכניסה לשיחות שלום אמתיות עם ישראל. ביסודו של דבר, הם רוצים שישראל תוותר על כל צעד ושעל בנושאים כמו גבולות והתנחלויות עוד לפני תחילת השיחות. אחרת – אין שיחות.
יתר על כן, המכתב מבטא את המקסימליזם הפלסטיני במיטבו. כולל מדינה על כל שטחי 67, “עם אפשרות לחילופי שטחים מעטים, השווים בערכם ודומים”. שימו לב לבחירת המילים “אפשרות” ו”מעטים”. וכמובן, “זכות” השיבה של “פליטים” לישראל כפי שנזכר ביוזמת השלום הערבית, ועוד ועוד. אין כאן שום הכנה של העם הפלסטיני ל”ויתורים כואבים”, כפי שצפוי כל מנהיג ישראלי לחזור ולהתריע בפני הציבור הישראלי.
באיגרת נטען ללא כל שחר שהפלסטינים כיבדו את כל התחייבויותיהם, לרבות “כינוסה מחדש של הוועדה התלת-צדדית נגד הסתה”. וזה מ”רשות” הקוראת רחובות על שמם של ארכי-טרוריסטים ומשדרת דרשות אנטישמיות וארסיות נגד ישראל בתחנת הטלוויזיה הרשמית שלה (כמו גם “רשות” האוסרת עיתונאים ובלוגרים המתייחסים באהדה לישראל ומבקרים את מנהיגי הרשות הפלסטינית).
איגרת התעמולה של אבאס ופייד טוענת לבעלות פלסטינית ואחריות של הרשות הפלסטינית על הגדה המערבית ועזה “כיחידה טריטוריאלית אחת”, אך נמנעת למרבה הפליאה מלהזכיר בעיה אחת קטנה ושמה חמאס. כאילו חמאס אינו קיים, כאילו השליטה של חמאס בעזה אינה מהווה בעיה, כאילו לפאיד ולעבאס יש השפעה על החמאס. בדיחה טובה!
השורה התחתונה היא שלהנהגה הנוכחית של הרשות הפלסטינית (ועזבו עכשיו את הנהגת החמאס) אין כל כוונה להיכנס לשיחות שלום ממשיות הכרוכות בפשרה עם ישראל, או לחתום אי פעם על פיסת נייר הכוללת הכרה בלגיטימיות של מדינה יהודית ולפיכך הבאת קץ לסכסוך לעולמי עולמים.
מה שעבאס ופאיד כן יודעים לעשות הוא לאיים: אם ישראל לא תיכנע לדרישותיהם “תבקש הרשות הפלסטינית את אכיפתו המלאה והשלמה של החוק הבינלאומי” כדי להוציא את ישראל אל מחוץ לחוק ולהענישה על נוכחותה “ככוח כובש בכל השטחים הפלסטינים הכבושים”. וזאת על מנת להעמיק עוד יותר את בידודה הבינלאומי של ישראל.
למען האמת, זה מה שהתנועה הלאומית הפלסטינית ביקשה מאז ומעולם: דה-לגיטימציה של המדינה היהודית. הייתי אומר שהאיגרת של פיאד היא עוד הזדמנות שהוחמצה על ידי הפלסטינים להקים מדינה, אלא שלמרבה הצער זה בפירוש לא מה שמבקשים לעצמם היום המנהיגים הפלסטינים.
