בסוף השבוע שעבר חגגו יהודים מכל רחבי העולם את מורשתם העתיקה בחברון, כאשר נקראה בבתי הכנסת פרשת “חיי שרה”, המספרת את סיפור הקניין של מערת המכפלה בחברון כאחוזת קבר על ידי אברהם העברי. התנ”ך מספר שאבותינו – אברהם, יצחק ויעקב, ונשותיהם – נקברו במערה.

אולם הרשות הפלסטינית שהתקבלה זה לא מכבר כ”מדינה חברה” באונסק”ו, מתכוונת לבקש מהארגון להכריז על מספר אתרים בירושלים ובגדה המערבית, וביניהם גם מערת המכפלה, כעל אתרי מורשת עולמיים השייכים לפלסטין, לא לישראל.

יתירה מזאת, הרשות הפלסטינית מתכוונת לתבוע את ישראל בעוון “גניבת עתיקות פלסטיניות”.

“נגרור את ישראל לבית משפט על השמדה שיטתית וזיוף של חפצי מורשת ערבית ואיסלמית בירושלים”, אמר חאתם עבדל-קאדר, השר לשעבר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, לאחר ההצבעה באונסק”ו.

שרת התיירות של הרשות הפלסטינית, חולוד דאיבס, טוענת שהשיפוצים שעורכת ישראל בחומות העיר העתיקה, וכוונתה לבנות מחדש את גשר המוגרבים בכניסה הדרומית להר הבית, הם ניסיונות עוינים “לשנות את אופיה המוסלמי והערבי של העיר”.

אם זה לא היה מצחיק כל-כך, זו הייתה ממש שערורייה. מה שנקרא, הפוסל במומו פוסל!

ישראל טבעה את תקן הזהב הבינלאומי לחופש פולחן ודת בלתי מוגבל בירושלים, תוך שהיא משמרת בקפדנות את האתרים הקדושים למוסלמים ולנוצרים, ואתרים ארכיאולוגיים נוספים ברחבי הארץ. בחוגים מקצועיים, מוכרת ישראל כמדינה שתרומתה לגילוי, למחקר ולשימור של שרידים ואתרים היסטוריים בארץ הקודש – עצומה.

לעומת זאת, כמעט ואין מדינה ערבית או איסלמית אחת במזרח התיכון שבה יכולים נוצרים או יהודים לנהל ללא כל הגבלה את מוסדותיהם הדתיים.  תחת שלטון הרשות הפלסטינית והחמאס, נוצרים בגדה המערבית ובעזה נרדפו, הותקפו וגורשו. בית לחם הנוצרית למעשה אינה נוצרית עוד. ב-2002 חוללה כנסיית המולד על ידי מחבלים פלסטינים מוסלמים שהתבצרו בה והפכו אותה למקום מקלט. כנסיות בעזה הופצצו ונשרפו. אתם יכולים לשוות בדעתכם מה יעלה בגורלן של הכנסיות בירושלים תחת שלטון פלסטיני?

בה בעת, הוצתו גם בתי כנסת יהודיים ואתרים קדושים ביריחו, בשכם ובגוש קטיף ונשרפו עד עפר תחת עיניהם הצופיות של השוטרים הפלסטינים.

ב-1996, הסתער המון פלסטיני על קבר רחל בבית לחם. שוטרים פלסטינים שנכחו במקום ירו ופצעו את החיילים הישראלים ששמרו באותו זמן על הקבר. מאז כוסה האתר בחומות בטון גבוהות, והפך לבסיס צבאי של ממש. זמן קצר לאחר מכן תקף המון פלסטיני שהונהג על ידי שוטרים פלסטינים את קבר יוסף בשכם, הצית את בית הכנסת פנימה, פתח באש על הכוחות הישראלים באתר, והרג שישה חיילים ישראלים.

בשנת 2000, שוב תקף המון פלסטיני את מתחם הקבר, הרג חייל אחד והחריב את המבנה. גם כאן לקחו הכוחות הפלסטיניים צד באירוע. בית הכנסת “שלום על ישראל” ביריחו, שרצפת הפסיפס הייחודית שלו היא שריד מהתקופה הביזנטית, הוצת גם הוא. לציבור הישראלי אין כיום גישה סדירה לאתר.

ובאשר לגוש קטיף, החורבן שהמיט ההמון הפלסטיני הפרוע על כל בתי הכנסת באזור הוא פצע טרי ומדמם מכדי שניתן יהיה לדבר עליו …

תחת שלטון הרשות הפלסטינית, הותר אתר תולול אבו אל-עלייק שליד ואדי קלט ויריחו להתפורר לאיטו. מדובר באתר ארכיאולוגי חשוב, המקום שבו בנו מלכי החשמונאים והורדוס את ארמונות החורף שלהם, והוא מכיל את שרידיו של מבנה שלדעת מספר חוקרים הוא בית הכנסת הראשון בארץ ישראל. בית כנסת “נערן” הסמוך נמצא תחת איום מצד יזמי נדל”ן פלסטינים הבונים, למעשה, ממש מעל האתר. ארכיאולוגים ישראלים שהצליחו לבקר במקום טוענים שהרשות הפלסטינית פשוט הניחה למקום להירקב.

הרשות הפלסטינית אף התירה לכפריים פלסטינים לפלוש לשרידיו של בית כנסת החשוב באשתמוע שבדרום הר חברון. הן לארכיאולוגים ישראלים והן לתיירים ומתפללים ישראלים אין גישה לאתר (הנמצא באזור B), למרות העובדה שהסכמי אוסלו אמורים היו, לכאורה, להבטיח גישה כזו.

חשוב לציין ששלושת האתרים האלו מופיעים בשמם בנספחים להסכמי אוסלו, ומוגדרים כאתרים דתיים והיסטוריים שהרשות הפלסטינית אמורה לשמר ולאפשר את הגישה אליהם לציבור הישראלי.

לרוע המזל, למדו הפלסטינים מהירדנים. לפני 1967 יהודים לא הורשו כלל להגיע למקומות הקדושים להם בירושלים; אלפי קברים יהודים בהר הזיתים חוללו ואבני הקבר שימשו לסלילת רחובות ולבניית בתי שימוש; ובתי הכנסת של הרובע היהודי בירושלים מוקשו והופצצו.

אולם הפשע הגדול מכולם, הרס עתיקות בקנה מידה היסטורי, בוצע בשנים האחרונות על ידי הוואקף הפלסטיני בהר הבית. ב-1999, הוציא הוואקף ללא כל פיקוח או תיעוד ארכיאולוגי, מאות משאיות עמוסות עפר שנחפר מתוך חלל תת-קרקעי עצום (שטח של למעלה מ-1,600 מ”ר ובעומק של 15 מ’) הממוקם מתחת לרחבה העליונה של הר הבית, ומוכר בשם “אורוות שלמה”. אלפי טונות של עפר רווי בשרידים ארכיאולוגיים מכל התקופות, הושלכו בצורה אקראית בנחל קדרון ובמזבלה העירונית באל-עזריה. בין השאר החריב הוואקף גם עבודות גילוף באבן שיצרו אמנים יהודים לפני 2,000 שנה ב”מעבר השער הכפול” התת-קרקעי.

אלפי שנים, רבדים על רבדים של היסטוריה, היסטוריה יהודית כמובן, נעקרו בכוח מהאדמה בעזרת ציוד מכני כבד והושלכו הרחק מעין רואה. אונסק”ו אפילו לא גיהק.

סטודנטים ישראלים לארכיאולוגיה עדיין מנפים ובוחנים את שרידי ההריסות יקרי הערך הללו. הם מצאו שם חפצים עתיקים רבים מתקופת בית ראשון ושני, לרבות משקלות אבן ששימשו לשקילת כסף, ובולה (חותמת) מימי בית ראשון עם כתובת עברית עתיקה, שייתכן כי השתייכה למשפחת כוהנים ידועה המוזכרת בספר ירמיהו. ממצאים אחרים מתוארכים לשלהי תקופת ממלכת יהודה (המאה ה-7 וה-8 לפני הספירה), כולל כאלף מטבעות עתיקים, תכשיטים עשויים מחומרים שונים, ריבועי אבן וזכוכית מתוך רצפות ופסיפסי קיר, ופריטים רבים אחרים.

הוואקף התיר גם את ההרס שהביא לחורבנם של שרידים נוצריים בהר הבית, לרבות העמודים הצלבניים מהמאה ה-13 הניצבים בכיפת הדקדוק שבפינה הדרום-מזרחית של הר הבית, ושער השלשלת, שריד מהתקופה הצלבנית. על פי חוק העתיקות מ-1978, אין לבצע כל “שינוי, תיקון או תוספת בעתיקה הנמצאת באתר”, אולם זה לא מנע מהוואקף לאשר את התוספת השרירותית של בטון ואבן לשרידים ארכיאולוגיים אלה, קידוח חורים בתוכם, ריסוסם בצבע, חיתוכם לצורך הטמנת כבלי חשמל ועוד.

אין כמעט ספק שהתקפה זו, שעורכות הרשויות הפלסטיניות על הר הבית, מטרתה למחות כל שריד לעדויות הארכיאולוגיות המצביעות על היסטוריה יהודית (ונוצרית) במקום. “פעולות אלה נעשות במסגרת פרקטיקה הנקראת בערבית ‘טַמְס אל-מַעַאלִם’, ביטוי שפירושו ‘מחיקת הסימנים’ במשמעות חיסול שרידי תרבויות שקדמו לאסלאם”, אומר ד”ר מרדכי קידר, מזרחן מאוניברסיטת בר-אילן.

וכעת מתכוונת הרשות הפלסטינית לתבוע את ישראל על גניבת עתיקות? חוצפה בלתי נתפשת ממש.

* פורסם לראשונה בגיליון בשפה האנגלית של “ישראל היום” בתאריך 18 בנובמבר 2011