פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 2 ביולי 2012
במהלך כתיבת עבודת התזה שלי לתואר השני ב-1999, נפלה בחלקי ההזדמנות לראיין באריכות את יצחק שמיר המנוח בנוגע להחלטתו להימנע מפעולת תגמול נגד עירק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. (שמיר נהג לקרוא כמעט כל טור שפרסמתי במהלך שנות ה-90, ואף שיבח אותם בדרכו הנעימה. “תמשיך ככה, תמשיך ככה, תמשיך ככה!” עודד אותי.
השקפותיו של שמיר על הקשר בין עירק, מדיניות ההתנחלויות הישראלית ויחסיו עם הנשיא ג’ורג’ ו’ בוש מרתקות גם היום, במיוחד נוכח הדילמות המדיניות העומדות כעת בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל הנוגע לאיראן, להתנחלויות וליחסיו עם אובמה.
משה ארנס, שכיהן כשר הביטחון בממשלת שמיר, טוען בזיכרונותיו ששמיר סבר שהוא קונה את יחסה המועדף של אמריקה בכך שהוא נעתר להפצרותיו של הנשיא בוש שלא להיכנס ללחימה בעירק. ארנס: “היה מוזר כל-כך לראות את שמיר, שנקט עמדות כה נחושות בחילוקי דעות קודמים שהתגלו עם האמריקאים, הולך רחוק כל-כך כדי לענות על ציפיותיהם של האמריקאים בסיטואציה הנוכחית. נדמה היה שגמר בלבו כי בסוגיות מסוימות אינו מוותר ולו על אף שעל, וכדי לפצות על כך היה מוכן לגלות פשרנות בסוגיות אחרות. ההתנחלויות ביהודה, שומרון ועזה נפלו, כמובן, בקטגוריה הראשונה, ואילו ההימנעות מלעורר את זעמם של האמריקאים בכל הנוגע למעורבות במלחמה במפרץ היוותה פיצוי על כך”. בהמשך אמר לי ארנס ש”שמיר עשה בחירה: התנחלויות או תגובה להתקפות עירק, והוא בחר בהתנחלויות”.
מהאוטוביוגרפיה של שמיר ברור שהסיבה העיקרית לכך שדחה את דעת רוב הקבינט הביטחוני לטובת מתקפת-נגד ישראלית בעירק הייתה הסיכוי לעימות פוליטי עם ארה”ב, וההערכה כי אם ישראל תיכנע ללחצים האמריקאים, תהיה בעמדה נוחה יותר “לעמוד על שלה בסוגיות אחרות” לאחר המלחמה. אבל על אילו סוגיות בדיוק חשב שמיר “לעמוד” אחרי המלחמה? האם היה לו יסוד להאמין שיקבל יד חופשית יותר בסוגיית ההתנחלויות אם “יוותר” לבוש בזמן המלחמה?
שמיר, כנראה, חשב כך. בשיחה שערך איתי, אמר שמיר “לא הייתה שום עסקה ביני לבין בוש. אולם הוא הבין בדיוק מה אינו מקובל מנקודת מבטי … בפגישה שהייתה לנו בדצמבר 1990, כשדנו בשאלת התגמול, היו לבוש ולי חילופי דברים קשים בנושא ההתנחלויות. בוש התנגד להרחבת ההתנחלויות ‘בשטחים הכבושים’. אמרתי לו: ‘אדוני הנשיא, האדמה הזאת שלנו, על מה אתה מדבר! זה חיוני עבורנו. ההתנגדויות שלך לא יעזרו’. שום ראש ממשלה ישראלי לא דיבר כך אי פעם לנשיא אמריקני. תשאל את זלמן שובל. זלמן נכח בפגישה והיה המום מעזות המצח שלי, אחר-כך אמר לי: ‘איך אתה יכול לדבר כך אל נשיא ארה”ב!?’ אז אני חושב שבוש ידע בדיוק על מה אנחנו מוכנים להתכופף ועל מה נעמוד בנחישות.”
(כהערת ביניים, תמהני: איפה נוכל עוד היום למצוא מנהיגים כה מלאי עוז ונחישות אידיאולוגית?!)
תיאור גלוי זה של אותה פגישה קריטית בדצמבר בוושינגטון מעיד על כך שלפחות שמנקודת מבטו של שמיר היה במשחק בין וושינגטון לירושלים עיקרון של יד רוחצת יד. שמיר סבר שהוא מסמן לבוש באופן ברור את סדרי העדיפויות שלו, מנהיג-למנהיג. לכאורה, ‘אני אתן לך איפוק בעניין עירק ואתה תרד מעניין ההתנחלויות’.
כשהבעתי את תמיהתי נוכח הסדר זה, אמר שמיר: “לא באמת האמנתי לבוש בעניין ההתנחלויות. ידעתי שהנושא לא ירד מהפרק. אבל חשתי שאיננו מקריבים דבר בכך שאנו משתפים פעולה עם ארה”ב בעניין ההבלגה. וקיבלתי החלטה מחושבת: הרגשתי שכך נוכל להגן טוב יותר על האינטרסים שלנו בנושאים הדיפלומטיים ובנושא ההתנחלויות. עליך לבחור את המלחמות שלך. ואכן, מבחינה דיפלומטית הייתה ידינו על העליונה לאחר המלחמה. ההתנחלויות המשיכו. מנקודת מבטנו מדריד הייתה הצלחה. מעולם לא זכינו לוויתורים כמו במדריד”.
למען הדיוק ההיסטורי, חשוב לציין שלפחות שלושה פקידים בכירים שמלאו באותו זמן תפקידי מפתח חולקים על שחזור זה לגבי הלך רוחו של שמיר. איתן בנצור, מנכ”ל משרד האוצר דאז, אמר לי ש”מגוחך להאמין ששמיר חשב שהוא יכול לקנות את שתיקתו של בוש בנושא ההתנחלויות. שמיר החליט שלא להגיב להתקפות הסקאדים משום שתכניותיו של צה”ל לתקוף בעירק היו הרפתקניות מידי וצפויות להוביל לאובדן מיותר של חיי אדם”.
יוסי בן-אהרון, אז מנכ”ל משרד ראש הממשלה, אמר לי: “מעולם לא קיבלתי משמיר את התחושה, במהלך מלחמת המפרץ, שעליו לקנות את אמונה של וושינגטון, או שיש צורך לסלול את הדרך בעזרת רצון טוב לקראת חזרה לתהליך השלום. כן, בשיחותיו האזוריות של בייקר עם הערבים זיהינו ‘קשר’ בין הדברים כשהבטיח להם תהליך שלום לאחר חיסול סאדאם. אבל להגיד ששמיר נמנע מתגובה לסקאדים בגלל ההתנחלויות? הראש שלו פשוט לא עבד ככה. שמיר קיבל את ההחלטה לא להשיב אש בישיבת הקבינט המפורסמת בשבת, ה-19 בינואר. לאחר ששמע את דיווחי הצבא, חיל האוויר ושר הביטחון, בחן שמיר את כל הגורמים המונעים מאתנו לפעול: זה היה מסוכן מידי, הפוטנציאל לאבדות בנפש היה גדול מידי, הרווח קטן מידי, והסיכון לעימות עם ארה”ב גדול מידי. הניתוח של שמיר היה מקיף כל-כך שמפקד חיל האוויר, אביהו בן-נון, התקשר ביום למחרת לקבל את תעתיק הדברים על מנת שיוכל לקרוא אותם בפני המפקדים הבכירים של חיל האוויר”.
ומה יכול כל זה ללמד אותנו על הדילמות הנוכחיות העומדות בפני נתניהו?
ובכן, לאחר מלחמת המפרץ הלך והתעצם העימות בין וושינגטון לירושלים בנושא ההתנחלויות והפך חלק מחילוקי הדעות בעניין הערבויות הכספיות. ערבויות אלה נשללו מממשלת שמיר כתוצאה מהמשך פעילות ההתנחלויות למרות אותה ‘הבנה’ ששמיר חשב שיש לו עם הנשיא בוש. משקיפים רבים סבורים שמחלוקת זו מילאה תפקיד במפלתה של ממשלת שמיר בבחירות 1992.
תובנות אלה מעלות תהיות באשר למדיניותה של הממשלה הנוכחית: האם נתניהו מאמין ש’קנה’ את שיתוף הפעולה של האמריקאים בבלימת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות הקפאת הבנייה בהתנחלויות בשנתיים האחרונות? האם הוא חושב שבהימנעות מתקיפה חד-צדדית באיראן הקיץ, ישראל מבטיחה לעצמה מידה מסוימת של חסינות מלחצים אמריקאים בנושא הפלסטיני ב- 2013?
הניסיון של שמיר מראה ששיקולים של ‘אשראי מצטבר’ ו’עסקאות חליפין’ משוערות הם מתכון בטוח למדיניות שגויה ומסוכנת. נתניהו צריך להיות מונחה על ידי שיקולים אסטרטגיים ומבצעיים לגופו של עניין, ועליו להגיע להבנות מפורשות עם וושינגטון בנוגע לאיראן ובנוגע לפלסטינאים, ללא כל קשר מרומז או מדומיין בין השניים.
