פורסם בישראל היום באנגלית: 4 במרץ 2012
” למרות העובדה שאני תומך בישראל בכל בעיה ובעיה שהייתה לה בשלושת השנים האחרונות, מדוע אני עדיין חשוד על זה [שאני בעד ישראל]?” התלונן נשיא ארה”ב ברק אובמה בריאיון נרחב שנתן לג’פרי גולדברג ושהתפרסם ביום שישי במגזין The Atlantic.
“אין כל סיבה טובה לפקפק בי בסוגיות אלה”, רטן אובמה. “הגנתי בפה מלא על ישראל ועל ענייניה הביטחוניים הלגיטימיים יותר מכל נשיא אחר בהיסטוריה … מילאתי כל אחת מהתחייבויותיי למדינת ישראל ולביטחונה … אנחנו שומרים על הגב של ישראל. זה משהו שאני מנסה ללא הרף לחזק ולהזכיר לאנשים.”
למרבה הצער, מחאותיו הנחושות של אובמה בכל הנוגע לתמיכה בישראל, לצד ההצהרה ששחרר לגולדברג שהוא “לא מבלף” בכל הנוגע לעצירת המרוץ האיראני אחר נשק גרעיני, לא מחזיקים מים. חוששתני שמחאותיו הרמות מעידות על ההיפך הגמור.
ראשית, עליית המדרגה בשיתוף המודיעיני ובפיתוח הנשק ישראל-ארה”ב שאובמה נפנף בה בגאון בריאיון שנתן ב-Atlantic מכוונים בעיקר לעצור בעדנו מלתקוף את איראן (פרט לעובדה ששת”פ משרת את ארה”ב לא פחות מאשר את ישראל). כמו הריאיון עצמו, אנו יודעים שגם הידוק שיתוף הפעולה הביטחוני הוא חיבוק דב שמטרתו לכבול את ישראל.
שנית, אובמה בילה את חלק ניכר מהקדנציה הראשונה שלו, לפני שמערכת הבחירות נכנסה להילוך, בשמירת מרחק מראש הממשלה בנימין נתניהו, בניסיונות לדחוק את ישראל למו”מ על גבולות 67 כנגד רצונה, ובהתמרמרות על הבנייה הישראלית בירושלים.
שלישית, ארה”ב תחת שרביטו של אובמה נראית כמו מעצמת-על מבולבלת ובלתי צפויה, התומכת בידידיה רק כל עוד הדבר הולם אותה. זה מתחיל בפרץ האקטיביזם הצבאי התמוה בלוב ונגמר בפסיביות אל מול אכזריותו של בשאר אל-אסד בסוריה; מנטישתו של חוסני מובארק, לחיבה היתירה כלפי רג’פ טאיפ ארדואן בטורקיה; מההתרפסות לפני מלך ערב הסעודית לגסות הרוח כלפי נתניהו.
רביעית, אובמה הסתובב באזורנו כשהוא מתנצל על האסרטיביות של אמריקה ומבזבז זמן יקר בניסיון נואש “לרתום” ולקרב את האיראנים.
חמישית, ישנו הניסיון הנוכחי לשכנע אותנו שסנקציות יכולות לעצור את האיראנים. זה מה שאובמה אומר: “[כאשר] מופעלות סנקציות [חריפות] מסוג זה, איראן נפגעת קשות. אז אם עומדת בפני איראן אפשרות המובילה, מנקודת מבטה, להרבה כאב, אל מול האפשרות לעלות על מסלול טוב יותר, אין כל ערובה לכך שהם לא יכולים להגיע להחלטה טובה יותר”.
אני חוזר: “אין כל ערובה לכך שהם לא יכולים להגיע להחלטה טובה יותר”. אולי איראן פשוט תוותר על תכנית הגרעין שלה, כמו לוב, אומר אובמה. אין כל ערובה לכך שמחמוד אחמדינג’אד יקבל החלטה שגויה, הוא אומר. אולי הוא יחליט לראות את הדברים בדרכו של אובמה. אולי. שהרי אין כל ערובה שהוא לא יעשה זאת.
והנה הבעיה: אני לא מאמין שאובמה נאיבי דיו להאמין לקשקוש המקושקש והמסורבל שיצא מפיו. לפיכך, אני יכול רק להניח שהוא מיתמם. לא ייתכן שהוא מטופש דיו כדי לבסס את התכנית האסטרטגית של ארה”ב על צורת חשיבה לקויה כל-כך. אני יכול רק להניח שהוא יותר מודאג מתקיפה ישראלית על איראן מאשר מהאיום האיראני על ישראל. אז לא, אני לא מרגיש שאובמה “שומר על הגב של ישראל”.
אני יודע שהנשיא האמריקאי מרגיש שהוא ידיד “רציני” של ישראל עם הבנה “רצינית” של המצב “הרציני מאוד” שישראל חשה שהיא מצויה בו. הוא מצהיר על העדפה “רצינית” לשלום על פני מלחמה, הבנה “רצינית” של האינטרסים הביטחוניים של ארה”ב, דאגה לפוטנציאל ה”רציני למדי” לשיבושים בכלכלה העולמית שתגרור מלחמה עם איראן, ודאגה לעלויות “הרציניות” הכרוכות בפעולה צבאית. אין ספק, אובמה מחשיב את עצמו אדם בעל חשיבה אסטרטגית “רצינית” (ספרתי תשע איזכורים של “רצינויות” בריאיון אחד).
ואף על פי כן, תסלחו לי אם מתקפת החנחון הנוכחית של אובמה מותירה אותי ספקן בכל הנוגע לעומק רצינותו כשזה מגיע לישראל.