הוא לא מתכוון לצאת למתקפה צבאית באיראן ושום דיבורים לא יכסו על עובדה זו.
פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 5 במרץ 2012
פרשנים ליברליים כבר החלו לקונן על כך ש”מתנגדי אובמה סדרתיים” אינם נותנים לנשיא האמריקאי קרדיט על הנאום ה”פרו ישראלי” שנשא אתמול באיפא”ק. “אנשים רבים, גם באמריקה וגם בישראל, לא יאמינו למחויבותו של ברק אובמה לביטחונה של ישראל גם אם ישיר את התקווה, יתגייס לצה”ל ויעשה מילואים בשמירה על מאחז מבודד בגדה”, כתב היום חמי שלו ב”הארץ”.
“(אולם) הנאום של אובמה היה אוהד ותומך בדיוק כפי המצופה מכל נשיא אמריקאי”, ממשיך שלו. “אובמה שב וחזר על מחויבותו הבלתי ניתנת לערעור למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. הוא פטר כלאחר יד את הרעיון שהוא עשוי לקבל איראן גרעינית כעובדה מוגמרת ולאמץ מדיניות של ‘ריסון’. הוא הכיר בזכותה הריבונית של ישראל לשרת את האינטרסים הביטחוניים שלה ולפעול להגנה עצמית. הוא ביקש עוד זמן למיצוי המאמצים הדיפלומטיים והסנקציות, אבל לראשונה הזכיר במפורש את האפשרות הצבאית כאחת האפשרויות הנמצאות תמיד על השולחן.”
כל זה נכון, אבל תקראו את שפת הגוף של אובמה, לא רק את דבריו. שפת הגוף של אובמה מספרת סיפור אחר לגמרי.
מעטים הם הפוליטיקאים ששפת הגוף שלהם מובהקת כל-כך כמו נשיא ארה”ב ברק אובמה. האינטונציה וגוון הקול, קצב הדיבור, הבעות הפנים ותנועות הגוף, הכול אצלו מאוד חושי, רגשי, אינסטינקטיבי וברור. אני תמיד מייעץ למנהלים שאני מלמד לדבר מול קהל להתבונן ולבחון היטב את סגנון הדיבור של אובמה. תענוג להתבונן בו מדבר ולמעשה קל מאוד “לקרוא” אותו.
כשאובמה מתעצבן או כועס אפשר לחוש זאת בבהירות רבה (“אם במהלך תקופת בחירות זו תשמעו כאלה המפקפקים בתמיכתו של הממשל שלי בישראל, זכרו שאין לכך כל גיבוי עובדתי”). כשהוא עצוב או כואב, הוא לא יכול להסתיר זאת (“כנשיא וכמפקד עליון, אני מעדיף שבעתיים את השלום על פני מלחמה … כחלק ממחויבותי העמוקה כלפי העם האמריקני, אני עושה שימוש בכוח רק כאשר הזמן והנסיבות מחייבים זאת”). בשני המקרים משתנה גוון קולו במידה ניכרת ושפת הגוף שלו מתקשחת באופן כמעט בלתי רצוני. אפשר לראות בבירור שהוא מדבר מהלב.
באופן דומה, כשאובמה נחוש בנוגע למשהו, כשהנחרצות שלו מגיעה ממקום פנימי ואידיאולוגי, הופך סגנון הדיבור שלו לקצר ונוקב, והמבע שעל פניו קר ומתריס. פעמים רבות הוא מקדים תגובות כאלה בהכרזת דרישה כמו “תנו לי לומר לכם” או “שלא תטעו”.
כצפוי, כשאובמה דיבר על המחלוקות בינו לבין נתניהו בסוגיה הפלסטינית, אמר: “אז תנו לי לומר לכם: אני לא מתנצל על השאיפה לשלום”, ותוך שהוא יורק את המילים מפיו המשיך בהתרסה: “אני מאמין שהשלום עומד בבסיס האינטרסים הביטחוניים של ישראל”, וכאילו יכולתם לשמוע אותו חושב את מחציתו השנייה של המשפט (שלא נאמרה): ‘אפילו אם המנהיגים הישראליים לא מבינים את זה ואני צריך לדחוף להם את זה בכוח’. “המציאות שישראל נמצאת בה” ממשיך אובמה, “מחייבת את פתרונה של סוגיה זו”. שימו לב למילה ‘מחייבת’. אין ספק שאובמה מחויב בכל נימי נשמתו לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים כפי שהוא רואה אותו.
דרך אגב, את הציטוטים הללו ליקטתי מנאומו של אובמה בפני ועידת איפא”ק ב-2008 כשהיה מועמד לנשיאות. הנאום של אובמה אז הכיל את כל דברי הכיבושין הפרו-ישראלים הצפויים ממועמד לנשיאות הנואם בפני ועידה של הלובי הפרו-ישראלי ערב בחירות, לרבות מחווה נוגעת ללב לתנועה הציונית. אבל חשתי שאובמה נושא את הנאום ללא שמץ התלהבות. פרט לרגעים שבהם דיבר על יחסי ישראל-פלסטין.
כשזה נגע לתהליך השלום, טיפס קולו של אובמה, לסתו התהדקה והוא “סימן” את להטו בכך שפתח בביטוי שהפך לסימן ההיכר שלו “אני רוצה להבהיר”. “אני רוצה להבהיר”, אמר. “כנשיא, לא אחכה עד קץ ימי כהונתי. אני מתכוון לקחת חלק פעיל ולהתחייב באופן אישי לעשות כל שביכולתי לקידום השלום כבר מראשית כהונתי”. לא היה כל מקום לספק באשר לנחישותו ומחויבותו האידיאולוגית לנושא זה.
לרוע המזל, בחלק הנוגע לעצירת המרוץ האיראני לנשק גרעיני, לא ניכר אתמול בנאומו של אובמה ולו שמץ מאותה התלהבות, התרסה או נחישות. אובמה שייט דרך חלק זה בנאומו כאילו הוצמד אקדח לרקתו. אם תחזרו ותאזינו לנאום או תצפו בו, אין לי ספק שתבינו על מה אני מדבר.
אובמה אמר, “לא אהסס להשתמש בכוח אם הדבר יהיה נחוץ להגנה על ארצות הברית ועל האינטרסים שלה”, אבל לבו לא היה שם והדברים נאמרו בטון רפה. הוא אמר “אמרתי שכאשר מדובר במאמצים למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, לא אסיר שום אופציה מעל השולחן, ואני מתכוון למה שאני אומר”, אולם שימו לב לדיבור הפסיבי (“אמרתי ש…”) ולעצבות בקולו. אובמה אמר “אין לי מדיניות ריסון; יש לי מדיניות שתכליתה למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני”, אבל הוא אמר את זה כאילו הדבר נכפה עליו או כהולך מתוך שינה.
אובמה לא אמר: “שלא תטעו”, או “אני רוצה להיות ברור”, ולא חתם את דבריו באזהרה קונקרטית. הוא לא הכריז: ‘אני מציע למנהיגי איראן: חזרו בכם מבניית פצצה גרעינית או שתסתכנו בזעמה של אמריקה’. ולמה לא? משום שברור שאובמה לא מתכוון למה שהוא אומר. אין לו שום כוונה להיכנס לעימות צבאי באיראן. לצערו, אילוצים פוליטיים כפו עליו לרמוז שהוא עלול לעשות זאת, וזה בהחלט מסב לו סבל, אבל זה כל מה שהוא מתכוון לעשות.
מעניין לראות שבנאומו בפני איפא”ק ב-2008 (נאום שנישא יום לאחר שהבטיח את מועמדותו לנשיאות כנציג המפלגה הדמוקרטית) נקט אובמה בלשון הרבה יותר חזקה ונמרצת כלפי איראן. “איראן מעמידה בפנינו סכנה חמורה וממשית ואשים לי למטרה לחסל איום זה”, אמר המועמד לנשיאות אובמה (שימו לב למילה ‘לחסל’). “לפעמים אין חלופות לעימות”, הזהיר המועמד אובמה.
אבל המועמד אובמה הפך לנשיא אובמה, והנשיא אובמה מרגיש שהוא הולך להיבחר לכהונה נוספת ויכול להרשות לעצמו להפנות אצבע משולשת גם למבקריו הרפובליקנים וגם לאלה מהליכוד. אולי הוא באמת מאמין שחוכמתו הנשגבת וכישוריו הדיפלומטיים העילאיים יניאו את האיראנים מכוונותיהם. ואולי לא. מה שבטוח, הוא לא מתכוון לפתוח במתקפה צבאית על איראן ושום דיבורים לא יכסו על תחושותיו האמתיות.
