- David M. Weinberg - https://davidmweinberg.com -

אין “צונאמי מדיני” נגד ישראל

אין צונאמי מדיני נגד ישראל

אימת החרם העולמי על ישראל מהווה איום סרק.

מאת דוד מ’ וינברג

פורסם 11.02.2022 בעיתון של תנועת ש”ס (יום ליום).

שר החוץ הזהיר בחודש שעבר שמוטב שישראל תפתח בשיח מדיני עם הפלסטינים ותהיה נכונה לוויתורים כלפיהם, אחרת האיום מפני הגדרתה של ישראל בתור “מדינת אפרטהייד” ילך ויחמיר. בכך חוזר שר החוץ הנוכחי על התרגילים של שרת החוץ לשעבר ציפי לבני. שיטת הפעולה בה נקטה לבני בשנות כהונתה עמדו בסימן טענות היסטריות כי ישנו לחץ בינלאומי שהתהדק כלפי ישראל, וכי החרם המערבי הולך ומתקרב לעבר ישראל.

לטענת לבני, הלוחמה המשפטית נגד ישראל ותנועת ה-BDS עמדו להביא במהירות להתקררות דיפלומטית וכלכלית חסרת תקדים, אלא אם ישראל תתיישר על פי המצפן המוסרי שלה ותיסוג משטחי יו”ש ותפעל להקמת מדינה פלסטינית. שר האוצר דאז, יאיר לפיד, הנפיק דו”ח שאישש את תחושות לבני.

אך הדבר התברר כשטות מוחלטת, כחלק מהפרזה בחזקם של תנועת ה-BDS והלוחמה המשפטית. התנועות האלו נופחו גם ע”י התקשורת הישראלית, לצד פרסום תחרישי קיצון מופרכים, על מנת ליצור לחץ לויתורים ונסיגות ישראליים.

השיטה שנוסתה גם ב-2013, כאשר ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט הזהירו מפני “צונאמי מדיני” שהתקרב ובא אל ישראל בעת שהפלסטינים בקשו לקבל מעמד של מדינה מצד העצרת הכללית של האו”ם. אחוזי בהלה, הם דחקו בישראל לעשות ויתורים מדיניים מופלגים על מנת למנוע את האסון. דא עקא – הפלסטינים צלחו את ההצבעה והשיגו את מעמדם המשודרג באו”ם, ואעפ”כ השמיים לא נפלו על ישראל.

היום, לפיד מנסה לפעול באותה הדרך: ליצור שד יש מאין (ליצור פניקה שמא מועצת זכויות האדם של האו”ם יכריז על ישראל בתור מדינת אפרטהייד) על מנת שהציבור הישראלי יסכים לוויתורים כלפי הפלסטינים.

במקביל, גם הימין הישראלי ופעילי ימין בקהילות יהודיות בעולם לפעמים מאמצים בשמחה את קריאת “הגוועלד” מפני חרם, משום שהיא מספקת עדות לכך שהאנטישמים שרוצים לפרק את מדינת ישראל נמצאים בכל מקום – כפי שהימין תמיד מתריע. כדי להתאחד נגד האויב ולגייס את הכוחות, הימין שוגה ומרומם את מעמדה של תנועת ה-BDS מרעשי רקע ל”איום קיומי.”

ישנן סיבות רבות לכך שתרחישי יום הדין של ה-BDS אינם מדויקים, כולל היחלשותו של העולם הערבי, הירידה בהשפעתה של אירופה בעולם, איתנות המוניטין הישראלי בקרב האליטות הדמוקרטיות בצפון אמריקה, יציבות הקשרים של ישראל עם חממות טכנולוגיה ועסקים עולמיות, ועוד.

העובדה היא שהרבה יותר חברות מהעולם קונות מישראל מאשר מחרימות את ישראל; הרבה יותר אוניברסיטאות ומדענים משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים מאשר מפנים להם עורף; הרבה יותר כנסיות תומכות בישראל מאשר מגנות אותה; הרבה יותר אנשי תרבות מופיעים בישראל מאשר מדירים את רגליהם ממנה; והרשימה עוד ארוכה.

בקיצור, ה-BDS מהווה בעיה, אבל היא נותרה תנועה בגדול יתוש, בעוד ישראל היא ענק מדעי, אקדמי, עסקי ותרבותי. וכך, התחזיות הקודרות בדבר החרם על מדינת ישראל ובידודה מצד העולם נותרו מנופחות לחלוטין.

צריך להבין את ה-BDS בתור כלי תעמולתי שמכוון בראש ובראשונה להוציא את הרוח מהמפרשים בקהילות היהודיות והפרו-ישראליות. הוא כלי של דה-לגיטימציה שנוגס בבשרה של הקהילה הפרו-ישראלית מבפנים.

אכן, סקר של משרד החוץ מלפני מספר שנים הראה שה-BDS קיבלה תשומת לב תקשורתית זעומה במערב. ה-BDS מקבל סיקור תקשורתי בעיקר בתקשורת היהודית והפרו-ישראלית! היהודים חרדים מפניה, ואז מתייסרים, מתחבטים, ומשתפכים – “אולי ישראל איננה כה מוסרית בסופו של דבר?”

ישנה סיבה נוספת שבגללה זוהי שגיאה מוחלטת להתמסר באובססיה ל-BDS והלוחמה המשפטית. העיסוק בתנועות אלו מנציחה נקודת מבט מוטה כלפי המזרח התיכון המשתנה. היא מאריכה את הטענה שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי עומד בלב בעיות האזור כאשר הדבר כבר רחוק מלהיות נכון. בדיוק ההיפך הגמור הוא הנכון – רוב העולם הערבי רואה בישראל עוגן של יציבות ושגשוג עבור האזור, והיא כורתת ברית משותפת עם ישראל כנגד האסלאם רדיקלי בצורותיו הן השיעית והן הסונית.

מעבר לכך, אם האמירתים, הבחריינים, והמרוקאים סוחרים בהתלהבות עם ישראל, וירדן מקבלת את רוב המים והחשמל שלה מישראל (כמו גם הפלסטינים), למה שגורמים במערב יחרימו את ישראל?!

ה-BDS והלוחמה המשפטית הן בעיות שניתן להכיל. הם אינם בגדר “איום קיומי” – מונח מנופח שמנהיגים ישראלים מפריחים בפזיזות לאוויר. ההלקאה העצמית באשר ל-BDS רק פוגעת ביכולת של מדינת ישראל להגיע להחלטות אחראיות בתחום המדיני, מערערת את תחושת הביטחון היהודי והישראלי, ויוצרת נבואות כזב בדבר הבידוד של ישראל.