פורסם בעיתון ישראל היום באנגלית [1] ביום 28.6.2012
אני מציע ליושבי “מאהל הפראיירים” הדורשים שוויון מוחלט בנטל השירות הצבאי לרדת אל הקרקע ולעמוד מאחורי המלצות ועדת קש”ב. עסקה טובה מזו לא תקבלו.
הוועדה בראשות ח”כ יוחנן פלסנר שלקחה על עצמה למצוא חלופות לחוק טל, עומדת להגיש את המלצותיה, ובהן מדיניות חדשה של מקל וגזר שתביא להסדרת שירותם של החרדים בצבא. על פי מדיניות זו יזכו מספר בחורי ישיבה “עילויים” לפטור מלא משירות צבאי ואילו כל השאר – מרבית הגברים החרדיים – יופנו לשירות אזרחי או צבאי ויוטלו עליהם סנקציות ציבוריות, מוסדיות ואפילו אישיות, במידה ולא יתגייסו לשירות עד גיל 23.
דוברי מאהל הפראיירים הביעו התנגדות נחרצת לדחייה גורפת של גיוס בחורי הישיבות עד גיל 22 או 23, שלב בו מרבית הגברים החרדיים כבר נשואים עם ילדים. ‘מה יכול הצבא לעשות עם המתגייסים החרדים בשלב זה ומי ישלם את המחיר הגבוה הכרוך בגיוס אנשים המטופלים במשפחות?’ שאלו בכעס.
אני אומר: קחו נשימה עמוקה, בלעו את רוקכם ואמצו את ההצעות החדשות. למרות אי הנוחות וחוסר הצדק, ההצעות שהועלו מגלמות את האופציות הטובות ביותר לשילוב החרדים בחברה בישראלית, בשירות לאומי ובמעגל העבודה.
החרדים אינם מתכוונים לנטוש לפתע את אמונותיהם ואורח חייהם הייחודי רק משום שרוב חברי הכנסת החליט כך. גם לא ניתן לדחוף את השירות הצבאי במורד גרונם, ואין כל כוונה להפוך מגזר חברתי שלם לעברייני חוק (שליש מכל ילדי הגן היום הוא חרדי!) בעוון סירוב ללבוש מדים.
אבל אנחנו יכולים לעזור להם “לעשות תשובה”, להשתתף בנטל הלאומי ובאחריות הכלכלית מבלי לפגוע בעולמם התיאולוגי – וזאת על ידי כך שנעלה במידה רבה את המחיר הכרוך באי-שירות.
ועדת פלסנר מכירה בהנחה לפיה פתרון ארוך-טווח לגיוס הבלתי-שוויוני כרוך בדרבון הציבור החרדי לשינוי מהותי במבנה החברתי שלו, והארנק הציבורי הוא שיסייע לנו בהשגת היעד הזה. במצב הנוכחי לא רק שהחרדים יוצאים פטורים בלא כלום מאי השירות בצבא, הם גם מפיקים מכך תועלת עצומה. משפחותיהם של בחורי ישיבה שאינם עובדים נהנות ממעטפת אדירה, חובקת כל, של מלגות קיום וקצבאות מיוחדות (כולל הנחות מסיביות במיסים עירוניים, תשלומי בריאות, דמי שכירות ושכר לימוד בבתי ספר) שאינן ניתנות לשום מגזר אחר בישראל. הורים חרדיים, למשל, מוציאים סכום הנמוך ב-90 אחוזים מזה שמשלמים הורים ציוניים-דתיים על חינוך ילדיהם.
ועדת פלסנר תתחיל לצמצם תקציבים אלה תוך הטלת סנקציות כספיות מודרגות על ישיבות ומוסדות קהילתיים חרדיים שתלמידיהם אינם משרתים. ומן הצד השני, גברים חרדיים שישרתו בצבא יזכו לקצבאות לימוד וחינוך ממשלתיות עבורם ועבור ילדיהם, להשמה בעבודה ועוד.
אם להיות ריאליים, רק שינוי ארוך-טווח ומושרש היטב בהתנהלות הכלכלית של החברה החרדית יכניס את החרדים לתוך הצבא ומעגל העבודה. וישראל הלא-חרדית היא שאחראית להתרחשותו של שינוי זה באמצעות בניית תכנית לחלוקת תמריצים חיוביים ושליליים.
לעניות דעתי זה יכול לעבוד. אני משוכנע שכל שאנו צריכים לעשות הוא לספק לחברה החרדית פתח מילוט ברוחב סיכה – אפשרות לשירות מופחת וסביר שיאפשר למתגייסים לשמור על אורח החיים החרדי, ותמריצים כספיים שיביאו אותם לעשות את הצעד הגדול – וזרזיף החרדים המשרתים כיום בצבא יהפוך לנחל שוטף. פלסנר עשוי להיות חוד החנית של מגמה זו.
הדרישה לשינוי דרסטי יותר, הבאה לביטוי בגיוס מוחלט של כל הבחורים החרדיים שמלאו להם 18, פשוט אינה ריאלית. היא לא תעבור ברמה הפוליטית, היא לא תקרה בפועל, וזו בוודאי לא הדרך לגשר על התהום הפעורה בין החברה הישראלית הרחבה לאחינו החרדים.
אם יושבי מאהל הפראיירים רוצים בכל זאת להילחם על דבר או שניים, אני יכול להציע להם שתי הצעות. אחת: תוודאו שהמלצות ועדת פלסנר לגבי סנקציות אישיות על חרדים המסרבים לשרת לא יאבדו בסבך הסחר-מכר הפוליטי שיתנהל בין נתניהו-מופז למנהיגי המפלגות החרדיות. ישנה חשיבות עצומה לכך שתמריצים חיוביים/שליליים יחולו על חרדים באופן אישי, ולא רק מוסדי.
שנית, יש לשים תשומת לב מיוחדת לשאלת ניתוב החרדים במסגרת שירותם הצבאי. נושא זה נדון רבות בוועדת פלסנר והיוזמה כולה עלולה לקום או ליפול על נקודה זו. האם יופנו החרדים לשירות בעיקר ביחידות צבאיות חדשות (שהותאמו במיוחד לצרכיהם) או למסגרות עבודה אזרחיות חדשות?
ההבדל הוא עצום. השירות בצבא כרוך בלבישת מדים והיענות למשמעת צבאית. המדים הן כלי המייצר זהות והשתלבות. בנוסף, הצבא מחזיק מערכת שלמה שמטרתה לנהל ולפקח על מגויסיו. הדבר הופך את השירות בצבא (או בכוחות המשטרה וכיו”ב) לשירות משמעותי ורציני.
לעומת זאת חרדים שיישלחו לשרת במסגרות אזרחיות, לא יחוו את אותו גיבוש חינוכי-זהותי וגם לא יהיו נתונים לרמה משמעותית כלשהי של סדר ומשמעת. השירות במסגרות אזרחיות חופשיות עשוי להיות יותר בלוף מאשר השתתפות בנטל.
במהלך דיוניה של ועדת פלסנר הלך והתברר שצה”ל אינו מעוניין באמת בגיוס המוני החרדים. הוא באמת ובתמים אינו מעוניין בכך למרות הטענות הציבוריות המנוגדות. שילוב החרדים בצבא הוא עניין יקר ומורכב מאוד המעלה סוגיות אחרות, כמו למשל חשיבה מחודשת על תפקידן ומקומן של הנשים בצבא. זו הסיבה, איפה, שהגוורדיה הצבאית הייתה מעדיפה לראות את מרבית החרדים במסגרות שירות אזרחיות.
לדעתי, זאת תהיה טעות, הזדמנות מוחמצת. אי לכך, לטובת הצדק והאחדות הלאומית, רצוי היה שפעילי מאהל הפראיירים יפעלו להרחבה משמעותית במספרם והיקפם של מסלולי השירות בצה”ל, ובהם מסלולים שיותאמו במיוחד לצרכי החרדים, לרבות תכניות הסדר (שילוב של שרות צבאי עם לימודים בישיבה לתקופת זמן מורחבת), קורסי טכנאות לחרדים ועוד.