פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 10 באוגוסט 2012
החוצפה של יו”ר קדימה לשעבר, ציפי לבני, מרקיעה שחקים. בראיון שנתנה השבוע לכתבת ה-CNN, כריסטיאן אמנפור, תקפה בחריפות את הליכוד ואת ראש הממשלה בנימין נתניהו בטענה ש”מכרו את המדינה לחרדים”. הליכוד “נתן לחרדים מונופול על צביונה היהודי של מדינת ישראל”, הטיחה.
איזה שקר היסטורי מזהיר! איזה פליפ פלופ לאחור של האמת! בדיוק ההיפך הוא הנכון. היה זה השמאל הפוליטי שנתן לחרדים בשנות ה-90 את המפתח לאופייה היהודי של מדינת ישראל כדי לקנות את תמיכת החרדים בהסכמי אוסלו 1 ו-2. הייתה זו מכירת החיסול של השמאל לחרדים למען “שלום עם הפלסטינים” שהביאה להשתלטות החרדים על הממסד הרבני הממלכתי, על בתי הדין הרבניים, על המועצות הדתיות העירוניות, על ועדות הכשרות ועוד. היו אלה מפלגת העבודה וקדימה, ולא הליכוד, ש”נתנו לחרדים מונופול על צביונה היהודי של מדינת ישראל”.
בואו נחזור קצת אחורה בזמן. במשך למעלה מ-40 שנה ביקשה הקהילה הציונית-דתית בישראל (‘המזרחי’ או ‘כיפות סרוגות’) לשמש גשר בין הקהילה החילונית לקהילה הדתית ופעלה לטובת כלל אזרחי המדינה. המפלגה הפוליטית שייצגה תנועה זו, המפלגה הדתית לאומית (המפד”ל), מלאה את משבצת “השותפה הטבעית” בכל ממשלות העבודה מימי בן-גוריון עד רבין ופרס. הציונות הדתית הייתה מעין אפוטרופסית על צביונה הדתי של מדינת ישראל, והיא שהעמידה את הקווים המנחים לשמירה על שבת וכשרות במרחב הציבורי, והקימה את הרבנות הראשית, הרבנות הצבאית, המועצות הדתיות ובתי הדין הרבניים, כמו גם מוסדות חוק ותרבות אחרים.
באופן כללי, נהגו שופטי בתי הדין הרבניים והרבנים הדתיים לאומיים גישה אוהבת, מתונה ומכילה. הם החדירו בציונות המודרנית ובפטריוטיות הישראלית משמעות דתית, רוחנית ואפילו משיחית. הם שירתו בצה”ל, חגגו את יום העצמאות והאמינו שהם משרתים את כל הישראלים – חילוניים ודתיים כאחד.
עם הקמתו של גוש אמונים לאחר מלחמת יום כיפור, הרכיבה קהילה זו את המחנה הימני והובילה את מפעל ההתיישבות, ועם עלייתו לשלטון של הליכוד, הפכה המפד”ל לחברה קבועה בקואליציה בממשלות בגין ושמיר.
“התרגילים המסריחים” של החרדים על חשבון הציונות הדתית ולטובת השמאל הפוליטי החלו ב-1990 עם מנהיג ש”ס דאז, אריה דרעי, שניסה להפיל את ממשלת האחדות של שמיר ולהעמיד תחתיה ממשלה בראשות פרס. המהלך נכשל, אולם בזאת קמה אבן הפינה לעסקה הגדולה בין השמאל לחרדים.
כשראש הממשלה יצחק רבין הביא את הסכמי אוסלו 1 לאישור הכנסת בספטמבר 1993, הוא הסתמך, בין היתר, על קולן של המפלגות החרדיות שיסייעו לו להעביר את ההסכמים חרף התנגדות המפד”ל. העסקה הייתה עוד ברורה יותר בספטמבר 1995, כשמפלגת העבודה הצליחה להעביר את הסכם אוסלו 2 בכנסת על חוט השערה, כשהיא קונה בבוטות את קולות החרדים ברכבי מיצובישי משפחתיים ומעבירה את השליטה במוסדות המדינה הדתיים מהמפד”ל לידי החרדים.
כך גם בהתנתקות ההרסנית מעזה – התנתקות שהביאה לעקירתם של 9,000 גברים, נשים וילדים, מרביתם מקרב הציונות הדתית, מבתיהם והרס בתי הכנסת שלהם, ישיבותיהם וקהילותיהם – גם את זו העבירה קדימה בכנסת בעזרתן האדיבה של שלוש הסיעות החרדיות. הישיבות החרדיות הרוויחו והרבנים “הגדולים” שתקו, ותמכו בשתיקה. אחרי הכול, הלך להם טוב עם שרון, פרס, אולמרט, לבני וברק.
בשנים הבאות, החלו המפלגות החרדיות ורבניהן לכבוש אט-אט אך בנחישות את הרבנות הראשית ואת בתי הדין הרבניים. מועמדים חרדיים הביסו, בגיבוין של מפלגות העבודה וקדימה, את מועמדי הציונות הדתית במרוץ לכהונת הרב הראשי. בן בריתה הקרוב ביותר של לבני, חיים רמון, ניהל באופן אישי את בחירתם של שני רבנים ראשיים חרדיים. גם ספסלי בתי הדין הרבניים אוכלסו כמעט בלעדית על ידי דיינים חרדיים, שוב, בתמיכתם האדיבה של פוליטיקאים חילוניים מהשמאל. אהוד אולמרט, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים צעד בתיאום מלא עם החרדים בעיר, וסלל את הדרך לבחירתו של ראש עיר חרדי כיורשו.
המפד”ל זעקה חמס, אולם איש לא הקשיב. העסקה הייתה גלויה לעין כל: תמיכת (או הימנעות) החרדים בהרפתקאותיו הדיפלומטיות של השמאל בחזית הפלסטינית בתמורה להשתלטות החרדים על מוסדות המדינה הדתיים. אלפי משרות ממשלתיות – משגיחי כשרות, רבנים עירוניים, דיינים ועוד – כולן עברו לידי החרדים.
תוך פחות מעשור החלו להתגלות פירות הבאושים של מהלכים אלה: רבנים עירוניים החלו לדרוש הפרדה בין נשים לגברים באירועים ובמרחבים ציבוריים עירוניים, חברה קדישא החלה להטיל הגבלות חדשות על הליכי הלוויה (במיוחד בכל הנוגע לתפקיד של נשים), בתי דין החלו לגלות החמרה יתירה בענייני נישואין וגירושין, במיוחד בכל הקשור לגיור, ופוליטיקאים חרדיים (חלקם אף מתיימר לשאת את התואר רב) משחררים כל שני וחמישי הצהרות נוטפות שנאת זרים, אנטי-ציוניות, אנטי-מודרניות ואנטי-לאומיות.
מישהו אכן “מכר את המדינה לחרדים” ו”נתן לחרדים מונופול על צביונה היהודי של מדינת ישראל”. אבל זה לא היה הליכוד, וזה לא היה נתניהו, זאת הייתה לבני וחבר מרעיה. הם אלה שיצרו את הקרטל החרדי שיצא מכלל שליטה המחזיק כיום את מוסדות המדינה הדתיים באחיזת חנק ושולט בדו-שיח שלנו על דת ומדינה. אולי עכשיו הם מצטערים.
ונתניהו? חרף העובדה שהמפלגות החרדיות לוקחות חלק בקואליציה שלו, תמך נתניהו בחוק צוהר (שיקטין את השפעתם של רבנים עירוניים חרדיים ושל המועצות הדתיות בענייני נישואים), נתן תמריצים לישיבות ההסדר ולמכינות הקדם צבאיות של הציונות הדתית, וקידם מספר מועמדים צעירים ומודרניים מבין רבני הציונות הדתית למשרות ציבוריות.
יחד עם זאת, הדרך עוד ארוכה. החזרת הכוח החרדי לבקבוק – אותו כוח הרסני שיצרו לבני וקודמיה בתפקיד ממפלגות העבודה-קדימה בפזיזותם ונחישותם לקדם את המגעים לשלום בתקופת אוסלו – תארך דור אם לא יותר.
