פורסם בישראל היום באנגלית וגם בג’רוזלם פוסט: 10.01.2012
הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את התיקון לחוק לשון הרע שיזמו חברי הכנסת יריב לוין (ליכוד) ומאיר שטרית (קדימה). התיקון יעלה משמעותית את רף הפיצויים על פרסום לשון הרע ויקל את התנאים לקבלתם, במיוחד במקרים שבהם מפרסמים כלי תקשורת דברי השמצה על אדם זה או אחר מבלי לתת לו את האפשרות להגיב בהרחבה בזמן אמת. בתגובה כינתה התקשורת הזועמת את ההצעה “חוק סתימת פיות” ו”התקפה על הדמוקרטיה”.
ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. להיפך, התיקון אינו הולך רחוק מספיק.
מבחינה משפטית יבשה מציע התיקון החלת רף חדש של פיצויים מרביים בגין פרסום לשון הרע, ללא צורך בהוכחת נזק ממשי לצד הנפגע (הסעד המרבי יעלה מ-70,000 ₪ ל-300,000 ₪, והסכום יוכפל במקרה שהוכחו נזקים). אם יסרב אמצעי התקשורת לפרסם תגובה מלאה של הצד הנפגע, יכול הפיצוי המרבי להגיע ל-1.5 מיליון ₪.
מובן ששום חוק אינו יכול לקבוע מראש אילו עונשים יטיל בית משפט בפועל על מפר חוק לשון הרע. באופן כללי בתי המשפט אינם ממהרים לפסוק שכלי תקשורת הוציא דיבתו של אדם, כפי שאין הם אצים להטיל על האשם את העונש המרבי. בסופו של דבר, כל ההתלהמות סביב “סתימת הפיות” וסירוס חופש הביטוי היא בגדר הגזמה.
אולם אין ספק שהשינוי המוצע מבקש ליצור אפקט מצנן – כזה שיצנן את התלהבותם של כלי התקשורת לשפוך על הנייר בשמחה וברוחב-לב כל בדל מידע עסיסי, ביזארי או מרושע שהם מצליחים להניח עליו את ידיהם, מבלי לבדוק קודם את העובדות ומבלי שניתנה לנאשם אפשרות ממשית להגיב. זה לא דבר רע.
האם ידעתם שלפי ההלכה אסור לומר או להפיץ דבר גנאי על אדם אחר, אף אם מדובר במידע עובדתי ונכון! (היוצא מן הכלל להלכה זו, וגם בו יש להשתמש במשורה, מתיר להפיץ מידע אמיתי ובלתי מחמיא רק כאשר יש בידיעתו תועלת מפורשת ומוחשית או שידיעתו תמנע גרימת נזק לאחרים). “מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה” (תהילים ל”ד 13-14).
ועם זאת, הסביבה העיתונאית בישראל היא אחת המופקרות ביותר בעולם המערבי. ההשכלה העיתונאית מצומצמת; רף המקצועיות של העיתונאים נמוך; המודעות העצמית של עורכי עיתונות, במונחים של תחומי אחריותם (הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית) וחובותיהם המשפטיות (כגון הימנעות מלשון הרע) נמוכה; שפע של דיו וזמן אוויר נשפכים על סיפורים סנסציוניים ועל נושאים בעלי אופי רכילותי; כלי תקשורת רודפים אחרי “חשיפות” מהזן הצהוב, והתחרות בהחלט אכזרית.
עיתונאים נמנעים מדיווחים מבוססים, קשים לעיכול או מעמיקים מידי, ובוחרים באפשרות הזולה והחמה (ופעמים רבות גם לא מבוססת מספיק). למרבה הצער, סיפורים מפתים ונוצצים מוכרים הרבה יותר טוב מסיפורים מאוזנים ומורכבים. אז שוב: התיקון בחוק לשון הרע הוא נחוץ. במקרה הרע, הוא עשוי לגרום לעיתונאים להיות קצת יותר זהירים.
ניתן לטעון בצורה משכנעת כי עדיף היה להשיג את סוג האחריות העיתונאית הנדרשת כיום בישראל באמצעות ויסות עצמי בכפוף לקוד אתי עיתונאי, ולא בעזרת חקיקה המריחה מדיכוי תקשורתי. הייתי קונה את הטיעון הזה אילו הייתי רואה איזושהי עדות כלשהי לריסון עצמי של התקשורת, אבל זה לא המצב.
קחו לדוגמה את הנושא של תיוג אתני. על פי תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות עצמה אין לפרסם כותרות כמו “אתיופי נרצח”, “רוסייה נאנסה”, “חרדי גנב” או “מתנחל רגם באבנים” הואיל וכותרות כאלה משקפות הכללות גורפות ונתפסות כגזעניות. הן מהוות “לשון הרע” במשמעותה הקלאסית. אבל אתם קוראים כותרות כאלה כל הזמן חרף הקוד האתי.
לפני ארבע עשרה שנים, הציע אבי המנוח, פרופ’ צבי ויינברג (ח”כ ישראל בעליה) זכרונו לברכה (- זה עתה ציינו את יום השנה החמישי לפטירתו), תיקון לחוק לשון הרע שיוציא תיוג אתני כגון זה אל מחוץ לחוק. הוא היה מודאג מאוד מהיחס המבזה לו זכו רוסים ואתיופים בעיתונות. הוא היה רגיש לכבודן של אוכלוסיות מהגרים חשובות אלה, והעלבונות שגולגלו לפתחן הכעיסו אותו. אלא שלוביסטים של אמצעי התקשורת הצליחו לקבור את התיקון שלו כבר לאחר הקריאה הראשונה בכנסת. “אנו (אמצעי התקשורת) יכולים למשטר את עצמנו בעניין זה”, הם טענו.
מסתבר שלא.
אולי מאיר שטרית, סנדקו של התיקון הנוכחי בחוק לשון הרע, עשוי לשקול את הוספת “התיוג האתני” להגדרות של ביטויים האסורים על פי חוק. שטרית היה אחד מהאנשים שנכנעו אז ללחץ התקשורת והתנגדו לתיקון שהציע אבי לפני יותר מעשור. עכשיו יש לו הזדמנות לתקן את שגיאותיו ולהעניק למיעוטים במדינת ישראל את מעטה ההגנה הנחוץ להם עד מאוד.