הקשקוש הרוחני המתחסד שאפיין את הכנס המייסד של ג’יי סטריט בוושינגטון באוקטובר 2009 מהווה בו–זמנית יהירות, וצורה חדשה של כפירה ביהדות. דוברי הכנס שידרו במלוא הרצינות את זהותם היהודית וה”רוחנית” ה”עמוקה”, על מנת להכתים את קהילת המיינסטרים היהודית, ולגרום להתרחקות ביחסים בין ישראל לארה”ב. דברים אלה בטוח שאינם משלים את המנהיגים המוסלמים–אמריקאים שהוזמנו לשאת דברים בכנס. הם מכירים ומעריכים היטב את הכוונות האמיתיות של ג’יי סטריט.

הקשקוש הרוחני המתחסד שאפיין את הכנס המייסד של ג’יי סטריט בוושינגטון באוקטובר 2009 מהווה בו–זמנית יהירות, וצורה חדשה של כפירה ביהדות.

הסדרים הבודהיסטים היו אלה שהאירו את עיניי ליהירות האמיתית שמאחורי ג’יי סטריט. הטיפוסים הרגישים ה”מתקדמים” שעומדים מאחורי הלובי החדש בוושינגטון דואגים עמוקות, כך נראה, למוסר ולנשמה של ישראל.

בחיי, באמת שתודה.

אהבתם לסדרים בודהיסטים, נטייתם לשירת אוונגרד (כולל בלדה בשם “The Queer Intifada” – “אינתיפאדת הגייז”), וכן דאגתם התמידית לשמור על הלב הרוחני של ישראל – בו בזמן שההתבוללות חדרה עד לנפש היהודית הכמעט-אחרונה שבהם – כך לאחרונה תיאר הניו יורק טיימס את המייסדים וחברי הצוות העיקריים של ג’יי סטריט. מה שהם דורשים, שתבינו, זה צדק, קדושה ומשמעות יהודית בעולם. במיוחד בכל הנוגע לסכסוך הערבי ישראלי.

זה מה שמסביר את הריבוי של הטיפוסים הרוחניים-הזויים שחגגו את החיבוק הקבוצתי הגדול שאירחה ג’יי סטריט בוושינגטון. הרב שרון, הרב איימי, הרב תרצה, הרב ג’ני, הרב ג’ולי, הרב טובה והרב מליסה כיכבו מבין הדוברים הבולטים. הן מתפקדות במקצוען כ”מקדמות גיוון”, “מדריכות רוחניות”, ו”מנהיגות בין-דתיות” במקומות בעלי שמות כגון נווה קודש, ברית צדק, דורשי צדק, וחזון צדק.

כל כך הרבה “צדק”! כל כך הרבה “קודש”! כזה שפע מבעבע של דבש, קדושה וצדק! ובועידת לובי פוליטי, לא פחות. אולי היו צריכים פשוט לקרוא לארגון “רוחניות סטריט”.

וכמובן שחובה גם לייצא את כל הצדק השופע הזה לישראל, אפילו אם זה ידרוש קצת אהבה קשוחה. כדי לתקן את המזרח התיכון. כדי להציל את נשמתה של ישראל, על אף התנגדותה. או לפחות כדי להשקיט את הנשמה היהודית האמריקאית הקדושה.

אז מספיק כבר, אני אומר, עם כל הקשקושיים הבכייניים, הסנטימנטליים, האנוכיים האלה. כל הדחיפות הרוחנית הרכה הזאת, כביכול “בשם” ישראל, מסתירה יהירות משולשת; או במילים אחרות, תרמית אחת גדולה.

ראשית, ג’יי סטריט מוכרת את הרעיון ההזוי שלרוחניות יש קשר כלשהו לשלום במזרח התיכון. החוצפה הסמויה כאן היא ברמיזה שהזדהות אותנטית עם נביאי היהדות והמוסר היהודי משתלבת עם הצד היוני של המפה הפוליטית. לו רק יהודים אמריקאים וישראלים היו יותר יוניים ברוחניותם, ויותר מקושרים לצד הסולח והרחום של נשמותיהם היהודיות – אז היינו עושים את הדבר “הנכון”, ומוותרים בנדיבות רבה יותר לפלסטינים. ואז, הפלא ופלא, השלום היה סוף-סוף מגיע למזרח התיכון.

היהירות השניה היא ששטויות כגון אלו שמפיצה ג’יי סטריט – ביחד עם תמיכתה של  ג’יי סטריט בשיחות עם החמאס, התנגדותה לפעולה צבאית נגד החמאס, והתנגדותה לסנקציות או לפעולה צבאית נגד איראן גרעינית — מייצגת את דעת הרוב של יהדות אמריקה. שטויות. שקרי בעליל.

היהירות השלישית היא, שלו רק ישראל היתה משתנה — וזהו תפקידה של ג’יי סטריט, לשכנע את אמריקה לאלץ את ישראל להשתנות — או-אז שלום היה מגיע למזרח התיכון. כאילו שישראל היא הצד שלא מוכן להתפשר. כאילו שישראל לא הציעה לפלסטינים כבר באוסלו, ובקמפ דייוויד, ובטאבה, ובאנאפוליס, בעצם את כל מה שהם מבקשים מישראל שאחרי 1967. כאילו שהפלסטינים ויתרו ולו בשערה על דרישותיהם, מאז אותה לחיצת יד רמה על מדשאות הבית הלבן. אך ישראל היא זו שצריכים ללחוץ עליה, לפי נביאי המוסר של ג’יי סטריט.

ג’יי סטריט מהווה צורה חדשה של כפירה ביהדות. חסידיה ממהרים לאמץ לחיקם את יהדותם (גם אם למעשה הם בקושי יודעים דבר על המסורת והמוסר היהודיים האותנטיים) כדי להכתים את ישראל ואת קהילת המיינסטרים היהודית. הם מצהירים בכובד ראש עד כמה “עמוקה” היא יהדותם, על מנת לגרום להתרחקות ביחסים בין ישראל לארה”ב.

אני מניח שזו הסיבה לכך שג’יי סטריט הקדישה את רוב משאביה להכפשת תומכיה הותיקים של ישראל — בכינוייהם אותם כקיצוניים וכימניים, בטענותיהם שהם אשמים ב”השתקה” — וביצירת רשימה של צעדים שאותם יש לאלץ את ישראל לבצע. כל אלה, במקום להזהיר מהסכנות של נשק גרעיני איראני, או של האנטישמיות והקריאות לרצח עם מצד הפלסטינים. לכן הם מתייסרים כל-כך בשם הנשמה היהודית, במקום לעבוד כדי לשמור ולהגן על מדינת היהודים הפיזית – ישראל.

האנשים היחידים שבבירור לא קנו את כל הרוחניות המקושקשת הזאת הם סלאם אל-מייראטי וטריטה פרסי, ומנהיגים אחרים של הועדה המוסלמית-אמריקאית לענייני ציבור, והועדה הלאומית האיראנית-אמריקאית — אשר ישאו דברים בכנס, מה רבה ההפתעה — בחגיגות הנשמה היהודית של ג’יי סטריט השבוע. הם ללא ספק רואים מעבר לקשקושים המתחסדים, ומכירים ומעריכים היטב את הכוונות האמיתיות של ג’יי סטריט.

* פורסם לראשונה בעיתון ג’רוזלם פוסט ב-23 באוקטובר 2009.