ישראל אינה יכולה להרשות לפוליטקאים או לאינטלקטואלים להפיץ מיתוסים חדשים ההופכים את ישראל לשעיר לעזאזל, רק בשל חששות המערב מפני מזרח תיכון ההולך ומתפורר.
כאשר כל תשומת הלב מופנית להתקוממויות של ערבים בטוניסיה, מצרים, לוב, תימן ובחריין, נראה כאילו האיום האמיתי על המזרח התיכון נשכח מהלב. כדי להוסיף מכה לחוסר זהירות, הולכת ומתפתחת מיתולוגיה המחליפה את האיום האיראני באיום של ישראל כמערערת האמיתית כביכול של היציבות האזורית!
שני טיעונים חתרניים יוצרים את המיתולוגיה המתפתחת: שסירובה של ישראל לזרז את מהלכיה לקראת שלום עם הפלשתינאים מהווה איום נוסף לערעור המזרח התיכון, ושישראל נמצאת בצידה השמאלי של ההיסטוריה, משום שהיא מנסה לצנן את התלהבות המערב ממהפכות איסלאמיות בנוסח כיכר תחריר.
הטיעון הראשון נשמעת מפי מנהיגי המערב והן על ידי השמאל הישראלי. שמענו על כך מהקנסלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, ומהיועץ לשעבר לענייני ביטחון לאומי של ארה”ב, ג’יימס ג’ונס: הסכסוך הישראלי-פלשתיני מדרבן את כל האחרים. חוסר הצלחתה של ישראל להידבר עם עבאס מחזק את טיעוני הרדיקאלים. פלשתין חייבת לקום עכשיו, כדי לעצור את האיום האיסלאמי ולהרגיע את דעת הקהל הערבי.
השמאל הישראלי מוסיפה לטיעון זה: ישראל חייבת לפעול במהירות להשגת שלום עם הפלשתינים, מפני שאנו איננו מסוגלים לשאת כל כך הרבה עימותים. עלינו להפנות את משאבינו הצבאיים והדיפלומטיים מהזירה הפלשתינית אל החזיתות החדשות הצצות בלבנון ובמצרים. עלינו ליישב את הסכסוך עם מחמוד עבאס עכשיו, כדי שנוכל להתעמת טוב יותר עם חסן נאסראללה והאייתולה הבא במצרים.
כמובן ששתי הקבוצות מתעלמות מהעובדה שאיש אינו מפגין בקהיר או בצנעא בגלל פלשתין; הם מתעלמים מהעובדה שאין לישראל עם מי לנהל משא ומתן לוויתורים הגיוניים (עבאס מעדיף את איל הברזל של האו”ם על ניהול משא ומתן); והם מתעלמים מהעובדה שרוחות הסערה בכיכר תחריר עלולות לפרוץ גם בכיכר מנרה ברמאללה. עובדה אחרונה זו רק מחזקת את התעקשותה של ישראל לעמוד על גבולות בטוחים – דבר שמשטרו הרופף והזמני של עבאס אינו מסוגל להבטיח.
אז אל נא תאשימו את ישראל בחוסר היציבות במזרח התיכון, ואל תצפו מירושלים לבצע צעדי זינוק על מנת להרגיע את המפגינים בקהיר.
הטיעון המרושע השני הוא זה שביטא בעל הטור של ניו יורק טיימס, טום פרידמן (ואחרים). ישראל היא סרבנית חמוצת פנים וצרת אופקים, מאשים פרידמן, משום שאינה מרגישה את חדוות החופש המתפשטת על פני המזרח התיכון הערבי. במקרה הטוב, ישראל רדופת פחדים טראומטיים ללא כל סיבה והיא אינה מסוגלת לזהות את ההזדמנויות הצצות מתחת לאפה. במקרה הגרוע, מנהיגיה הם אופורטוניסטים רודפי תעמולה, אומר פרידמן, אשר ברוב חמדנותם, מעוניינים לשמור את הדמוקרטיה לעצמם בלבד.
היהודים הארורים הללו, השואפים להרוויח כמה גרושים מכל מצב למען מטרותיהם צרות העין! ואז, כמובן, בכירים אלמוניים בממשל אובמה – אנשים שפרידמן מעלה מאוב לנוחיותו – אמורים להיות “אחוזי בחילה” לחלוטין מישראל.
הערותיו של פרידמן, למרבה הצער, מדיפות ריח של הסתה לאלימות פוליטית.
הפירוש הסלחני הוא שפרידמן ועמיתיו למסע הם פשוט רפי-שכל מרוב מסיבות עם החוגגים הקשקשנים בקהיר. בפשטנות רבה הם מעודדים את האספסוף הערבי, למרות הסיכויים הקלושים להשיג דמוקרטיה אמיתית בכל מקום שהוא בעולם הערבי.
הם שוכחים את תמיכת ממשלו של קרטר ב”מהפכה העממית” בטהרן, שהביאה עלינו את האייתולות. הם שוכחים את “מהפכת הארזים” הלבנונית, שהתקבלה בברכה רק לפני כמה שנים ועד מהרה פינתה את מקומה לחיזבללסטאן. הם שוכחים את האופטימיות הקשורה במפלגה הטורקית AKP האיסלאמית, שהפכה את טורקיה לבת בריתה של איראן.
דרכו של פרידמן לגיהינום מרוצפת בכוונות טובות.
כמובן שפרידמן וידידיו אינם תובעים חלילה דמוקרטיה ברשות הפלשתינית, כי זה היה מאיים על שלטון עבאס ועל הנסיגה הישראלית שהם כל כך נחושים לתבוע!
לפחות תרופה חלקית לכתבי האישום המרושעים הללו היא להפנות את תשומת הלב הפוליטית למקום שהיא צריכה להיות באופן דחוף: טהרן.
אירן היא המחלה המדבקת הזיהומית והדלקתית המתפשטת בכל האזור, לא ישראל. איראן היא המדינה השואפת באופן פעיל לייצא את תערובת האיסלאם הרדיקלי שלה למצרים, ירדן, לבנון, תימן, סומליה, בחריין, עומן, עיראק, כוויית וסעודיה. איראן היא המדינה השואפת להסית לחוסר יציבות ולערער את המשטרים הפרו-מערביים (במקצת) באזור.
איראן היא מייסדת חיזבאללה וחמאס והיא זו שמחלישה את מחמוד עבאס, לא ישראל. איראן מתאווה לנשק גרעיני שבאמצעותו תשלוט באזור כולו, לא ישראל. איראן עושה שימוש בחגיגות בכיכר תחריר לקידום האינטרסים האנוכיים שלה, לא ישראל. איראן היא אופורטוניסטית קטלנית, לא ישראל.
ישראל לא תוכל להרשות למנהיגים מערביים לא חכמים או לאינטלקטואלים בעלי כוונות מרושעות להפיץ מיתוסים חדשים אשר יהפכו את ישראל לשעיר לעזאזל, רק בשל חששות המערב מפני מזרח תיכון ההולך ומתפורר. יש להתמקד באיראן.
* מאמר זה פורסם לראשונה על ידי מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים [1] ופורסם בשנית בעיתון ג’רוזלם פוסט [2] ביום 23.2.2011.