פורסם בעיתון ישראל היום באנגלית ביום 11.6.2012
מדינת ישראל עברה שינויים דרמטיים, לרע ולטוב, מאז עקרתי לכאן לפני כמעט רבע מאה.
כשעברתי לכאן, הפרסומות בטלוויזיה קראו לציבור לשתות חלב ולאכול תפוזים. היום אתם מוזמנים להשתמש בשירותי “Love Me” ובטלפונים הסלולריים של אורנג’. היית צריך לחכות אז שנים רק כדי לקבל טלפון רגיל אפילו אם ראש הממשלה התערב לטובתך. היום לכל ילד בן 16 יש שני טלפונים סלולריים ואייפד.
אי אז באותם ימים היו כל המכוניות בצבע לבן ומזגן היה מכשיר מותרות יוצא דופן. העמקים היו מלאים חול, לא סיליקון. החזקת מטבע זר הייתה אסורה על פי חוק, אפילו לעסקים. אנטולי שרנסקי היה אסיר ציון ושמעון פרס היה הסמן הימני של מפלגת העבודה. השפה השנייה הייתה אנגלית, לא רוסית.
כשעברתי לכאן, לשרת את המדינה הייתה זכות, והחיים כאן, הם כשלעצמם היו הפרס. משתמטים (draft dodgers) היו אנשים שסגרו את דלת ביתם כשרוח ערב (a draft) החלה לנשוב. ישראלים שעקרו לאמריקה היו “יורדים”, אפילו אם “ירדו” כדי לשחק כדורסל או לככב בסרטים.
חופשות פסח וסוכות נועדו לטיול בעמקים, בנחלים, בהרים ובשדות הגליל הפורחים. ולא לשופינג עד כלות הנשמה בקניונים הממוזגים של רמת אביב או למשחקים בבתי הקזינו של יוון. רקדנו אז הורה, לא טרנס.
אי אז, התנהלו חיינו לפי עשרת הדיברות, שיקול דעת ושכל ישר. “ג’וינט” היה ארגון סעד, ו”גראס” (דשא) היו מכסחים. לרוב הילדים היו גם אימא וגם אבא – משני המינים. חידון התנ”ך היה פסגת שידורי הטלוויזיה ביום העצמאות. פסטיבל האביב הגדול נחגג בצעדת האחד במאי ולא במצעד הגאווה.
מסעדות לא כשרות היו עניין נדיר. שבת היה באמת יום של מנוחה והגות. רב המכר הגדול היה התנ”ך ולא הספר “מתי ואיך הומצא העם היהודי?” פרי עטו של פרופסור פוסט-ציוני מאוניברסיטת תל-אביב. הכותל המערבי היה המקום שאליו הלכו יהודים כדי להתפלל, לא כדי להפגין.
רצח בידי יהודי, אם על רקע פלילי ואם על רקע משפחתי, היה אירוע נדיר ומזעזע כל-כך שכותרות העיתונים המשיכו לעסוק בו שבועות רבים.
כשעברתי לכאן, עשו עליי הישראלים רושם של אנשים חטטניים מאוד, כולם בתוך העסק של כולם. עזרה ועצות נפוצו לכל עבר, אם חפצת בהן ואם לאו. היום, מילת המפתח היא פרטיות ומרבית הישראלים דואגים בעיקר לגובה הדשא בחצר האחורית שלהם.
מרץ היה הכוח לעבוד קשה. ש”ס היו ששת סדרי המשנה. לפיד היה אבוקה שהחזקת גבוה באוויר עם הרבה גאווה בטקסים ממלכתיים. דן מרידור היה נץ. בורג היה שם משפחתם של אחד המנהיגים המנוסים, המחושבים והמשכילים ביותר שהצמיחה המדינה הזאת. אוסלו הייתה מקום מרוחק ונפלא שאליו יכולת להימלט מהלהט המזרח תיכוני.
“פטריוט” היה אזרח גאה, לא טיל. אפילו אינטלקטואלים היו אז פטריוטים חסרי בושה. “ציונות” הייתה האידיאולוגיה ההרואית שהגדירה את זהותנו ולא דעה קדומה ולאומנית שאינה תקינה פוליטית. “התנחלות” לא הייתה מילה גסה.
חוק השיבה השיב יהודים למדינת ישראל. בית המשפט העליון עסק בסוגיות משפטיות והשאיר לי ולך ולכנסת ישראל את ההחלטה לגבי מה נחשב ‘סביר’.
יהדות ארה”ב מינפה את הקשיים שאיתם התמודדה מדינת ישראל לגיוס כספים והעבירה אותם ישירות למימון שירותי סעד ורווחה בישראל. היא לא העדיפה מפלגה זו או אחרת ולא מימנה מפלגות או אג’נדות מפלגתיות.
מצרים הייתה המדינה הערבית שעשתה לנו הכי פחות צרות. גם האיראנים לא הטרידו אותנו. ירושלים השלמה הייתה בירתה הנצחית של מדינת ישראל. סמל לאחדות. ברירת המחדל לטיולים שנתיים של בתי הספר.
אי אז, הייתה ישראל מטילה פחד ולא חדורה פחד. הייתה תמימות דעים על כך שרמת הגולן, ראשי הגבעות בגדה המערבית ועמק הירדן הם אזורים “חיוניים” לביטחון ישראל. המונח ‘נסיגה’ היה מושג פסיכולוגי (משהו שקורה לילדים במעבר למסגרות חדשות) ו”התנתקות” גרמה לשברונו של לב אוהב. מסור היה כלי ששימש לבניית בתים. היום לעומת זאת משמשות המילים ‘נסיגה’ ו’התנתקות’ את המפלגות הפוליטיות הגדולות כקריאות קרב לליכוד שורות בוחריהן, ו’המסור’ הפך לכלי פוליטי המשמש ל’העברה’ או עקירה של אזרחים ישראלים מביתם ממניעים פוליטיים מפלגתיים.
מחמוד עבאס היה סגנו של מנהיג ארגון טרור, הנחוש להשמיד את מדינת ישראל ולהפוך את ירושלים לבירתו. היום, טוב, הוא עדיין נחוש בדעתו להפוך את ירושלים לבירת המדינה הפלסטינית ולמרבה הצער הוא גם הרבה יותר קרוב למטרתו.
ולמרות כל זאת, המדינה הזאת מונה היום 7 מיליון אנשים, אצבע משולשת לכל הצוררים שניסו להמיט על העם הזה שואה. שיעור הילודה גבוה בהרבה מהממוצע בעולם המערבי, והחברה הישראלית נותרה חברה בעלת אוריינטציה משפחתית מובהקת. כל הסקרים מראים שהישראלים מלאים גאווה בארצם ואוהבים לחיות בה. הצעירים הישראלים רוצים לשרת את מדינתם ושואפים להגיע ליחידות המובחרות והתובעניות ביותר, ונחישותם לתקן את העוולות החברתיות-כלכליות סוחפת ומרגשת.
אל שורותיה של ההנהגה הישראלית שהייתה בעבר על טהרת הגוורדיה הלבנה-אשכנזית-מפאיניקית-סוציאליסטית, חדרו מנהיגים חדשים המייצגים את השונות, המגוון והעושר האנושי המאפיין את אזרחי ישראל. אפילו אמצעי התקשורת מרשים לעצמם, יותר מאי פעם בעבר, לכפור בעיקר ולהביע דעות החורגות מהמיינסטרים הישראלי, בעיקר הודות לעיתון “ישראל היום” ולסוגי מדיה אלטרנטיביים אחרים. יתירה מזאת, המסורתיות והחינוך לערכים עושים היום קמבק. לעניות דעתי, אנו מאוחדים היום הרבה יותר מבעבר (ובכלל זה, קיים קונצנזוס רחב ביחס לסוגיות הפלסטיניות, האירניות והפנימיות המורכבות ביותר).
האוניברסיטאות והישיבות שלנו, המכניסות בשעריהן עשרות אלפי סטודנטים ותלמידים, הן מהטובות בעולם. הכלכלה הישראלית מפגינה כושר המצאה וחוסן רב (אף כי יוקר המחיה נותר גבוה מאוד). חברות ההייטק והביוטק הישראליות גורפות מיליארדים. בתי החולים בארץ, מהטובים בעולם, מטפלים מידי שנה באלפי פלסטינים ובאזרחי ארצות ערב אחרות (לצד ישראלים) ועושים עבודת קודש הומניטרית בכל רחבי העולם. הקהילה האמנותית שלנו היא קהילה נועזת ומלאת השראה. שמעם של היינות הישראליים יצא למרחוק. האל הטוב חנן אותנו במאגרי גז טבעי גדולים ממש קרובים לחופי המדינה. והתברכנו בגשם בחורף האחרון.
בחישוב כולל, המדינה צועדת בכיוון הנכון ואני מאוד גאה ושמח לחיות כאן.
