מיתוס הפירוז

רק לשליטה צבאית מלאה של ישראל בשטחים יש סיכוי למנוע התחמשות צבאית של האויב

(וגם אז, יהיה מדובר באתגר מתמשך וקשה).

מראשית תהליך אוסלו התעקשה ישראל על פירוז פלסטיני. המשמעות הייתה שכל רמה של עצמאות פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה הותנתה בכך שרשות פלסטינית אוטונומית או מדינה פלסטינית עתידית תמנע כל איום צבאי על ישראל היוצא משטחה או עובר בשטחה, בין אם סימטרי או אסימטרי, לוחמה קונבנציונלית, טרור או לוחמת גרילה.

בכל הסכם ישראלי-פלסטיני שנחתם מאז 1993 הובהר היטב שהציבור הישראלי לא יסכים לחיות לצד ישות פלסטינית שנותנת מחסה לתשתית טרור או מחזיקה כוחות צבא פעילים ועוינים.

ההנחה הישראלית הייתה שצה”ל מסוגל לחסום ולמנוע חימוש צבאי מסיבי של ממשל פלסטיני. הציפייה הישראלית החד-משמעית הייתה שממשלה פלסטינית שוחרת שלום לא תחתור לחימוש צבאי מסיבי.

למרבה הצער, שלושה עשורים של מתקפות טרור וירי טילים משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, התקפת חמאס על דרום ישראל לפני חודשיים, ומאגרי הנשק האדירים שהתגלו מאז בעזה – ניפצו כליל את ההנחות והציפיות הללו.

המסקנה שלי: פירוז הוא מיתוס. לא ניתן לאכוף אותו, ולא סביר לצפות שיישמר בשטח שפונה על ידי ישראל.

גם המסקנה הנגזרת מכך ברורה: רק לשליטה צבאית מלאה של ישראל בשטחים הסמוכים אליה יש סיכוי למנוע התחמשות צבאית של האויב (וגם אז, יהיה מדובר באתגר מתמשך וקשה).

במהלך החודשיים האחרונים החרים צה”ל למעלה מ-30,000 רובים, רקטות, מטולי אר.פי.ג’י, מטעני חבלה וכטב”מים התקפיים ממחבלי חמאס וממקומות מסתור של חמאס בעזה, והשמיד לפחות 250,000 נוספים, ביחד עם מאות אלפי אמצעי תחמושת. כמו כן נתפסו מיליוני שקלים במזומן ששימשו לרכישת נשק, ומסמכים שחושפים שעוד עשרות מיליונים הוצאו על רכישת נשק. באלה לא נכללים המיליארדים שמשוער שהוצאו על בנייה וציוד רשת מנהרות הטרור של חמאס – רשת תת-קרקעית הגדולה בערך פי 500% ממה שהמודיעין של צה”ל ידע או חשב שידע לפני תחילת המלחמה.

ברור שחלק גדול מהנשק הזה הוברח לעזה דרך מנהרות מתחת לציר פילדפי או דרך מעברי הגבול ברפיח שבשליטת מצרים. חלק נוסף מהנשק יוצר בעזה, באמצעות מכונות וציוד אזרחי שיובאו לעזה באישור ישראל ואף בתמיכתה, והומרו לאחר מכן לייצור נשק. (כך גם לגבי מיליוני טונות המלט שישראל התירה להכניס לעזה לצורך בנייה ושיקום לאחר סבבי עימות קודמים, והופנו בחלקם לבניית מנהרות הטרור.)

וכידוע, כיום ניתן לייצר נשק במדפסות לייזר תלת-ממדיות בכל מסתור במרתף. אין צורך במתקן ייצור גדול ובולט.

לכן, המשמעות היא שהשגת פירוז השטחים שבהם הפלסטינים מחזיקים בשלטון עצמי היא מיתוס. לא ניתן לאכוף פירוז מרחוק, ולא סביר לצפות שהוא יישמר בשטח שפונה על ידי ישראל. רק לצבא הישראלי יש הרצון והמוטיבציה לשמור על פירוז תמידי של יהודה, שומרון ועזה.

וכאמור, גם אז הפירוז יישאר אתגר. קחו למשל את ג’נין. הרשות הפלסטינית איבדה את השליטה האפקטיבית שלה על מחנה הפליטים ג’נין ועל מפקדות טרור דומות בשומרון, מה שמאלץ את צה”ל לפעול עמוק בתוך אזורים אלה, במערך קרבי מלא ועם ציוד כבד – כמעט כמו בעזה.

מאות כלי נשק תקניים (לא רק נשק תוצרת בית או מאולתר) התגלו והוחרמו החודש בג’נין, כולל יכולת ראשונית לייצר טילים בגדה המערבית. חלק גדול מהנשק הוברח דרך הגבול הישראלי המחורר עם ירדן (ולא, הירדנים “המתונים” אינם עושים מספיק כדי למנוע הברחות כה מסיביות, וגם צה”ל לא).

הסיבה היחידה לכך שקטיושות וקסאמים אינם משוגרים כל יום מקלקיליה וג’נין לעבר גוש דן היא העובדה שצה”ל שומר על שליטה ביטחונית כוללת בעוטף הגדה המערבית ועל שליטה צבאית ישירה בשטחי B ו-C, שהם שמונים אחוזים מהגדה המערבית, ומשום שהוא פועל באגרסיביות (מה שמכונה “חופש פעולה מלא”) כדי להרוג מחבלים בשטח A (שהוא עשרים האחוזים הנותרים) – שם קיבלה הרשות הפלסטינית “שליטה ביטחונית מלאה”, כידוע כדי למנוע התחמשות וטרור.

חשוב להכיר בכך שהמצב העגום הזה רחוק מאוד מהמסגרת התאורטית האידילית, וכאמור הריקה, של פירוז ושלום שהתוו הסכמי אוסלו. האם היה ברור מלכתחילה ובלתי נמנע שהרשות תהפוך למדינה כושלת ותשמש בסיס לתשתיות טרור? איני יודע. אבל האם ההנחה שהפלסטינים ידאגו לפירוז מלא של השטחים הייתה מלכתחילה רעיון כושל? נראה שכן.

זכרו שמהיום הראשון יאסר ערפאת מימן, ניהל וצייד 16 מיליציות מתחרות של הרשות הפלסטינית, וסיפק לכמעט 60,000 אנשי “כוחות ביטחון” נשק באמצעות ייצור מקומי והברחות – תוך הפרה של הסכמי אוסלו. הוא דאג שלכוחותיו יהיו כל המאפיינים של צבא (כלומר מבנה ארגוני, תפקידים מבצעיים, שמות יחידות, דרגות וכו’), והרחיב אותם הרבה מעבר למה שהוסכם עליו. מאז, רבים מאנשי הביטחון והמשטרה של הרשות הפלסטינית הפנו את הנשק שלהם נגד חיילי צה”ל ואזרחים ישראלים, וישנם דיווחים על כך שחלקם נערכים לפשיטה בסגנון חמאס על יישובים ישראליים.

על פי ניתוח שנכתב ב-2014 עבור המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה על ידי האלוף במיל’ אהרן זאבי פרקש, לשעבר ראש אמ”ן, הסכמי אוסלו קבעו באופן חד-משמעי שלא יוקמו צבא פלסטיני או יכולות צבאיות שעשויות להוות איום. יתרה מכך, “כוח המשטרה החזק” שהתירו הסכמי אוסלו נועד “להבטיח פירוז” באמצעות מניעת טרור, פירוק תשתיות טרור ומיליציות חמושות, סיכול הברחות נשק וחדירת טרור, מניעת התערבות חמושה או אידאולוגית בפעילותה התקינה של המדינה הפלסטינית על ידי קיצוניים ומתנגדי שלום רדיקליים, איסור הסתה לטרור, ובניית “תרבות של שלום”.

בנוסף הוסכם על נטרול כל ערוצי התמיכה בארגוני טרור (כגון העברת כספים לארגונים קיצוניים המוסווים כארגונים שהוקמו כדי לסייע לנזקקים ומניעת פעילותם); ועל ביטול תוכניות לימוד בבתי הספר ודרשות במסגדים ובמוסדות דת ותרבות אחרים שעודדו אלימות, הקרבת חיים על רקע דתי או פיגועי התאבדות.

למרבה הצער, כמעט דבר מאלה לא קרה. ערפאת ויורשו אבו-מאזן מעולם לא הבשילו להיות שותפים לשלום. אבו-מאזן לא השמיע ולו קורטוב אחד של הסתייגות ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שלא לדבר על גינוי מפורש, והוא ממשיך לתגמל על טרור (העברת תשלומים למשפחות המחבלים).

לפיכך, ההצעות להעניק לרשות הפלסטינית יותר סמכות או שטחים ביהודה ושומרון, או להחזיר אותה לשלוט על עזה, הן מקוממות ומסוכנות. אבו-מאזן ומפלגת הפת”ח שברשותו מעולם לא הביאו ולא יביאו לפירוז השטחים, ובוודאי שלא לשלום אמת עם ישראל. באותה מידה, גם הצעות להציב כוח ביטחון כלל-ערבי בעזה כדי להבטיח את פירוז עזה בעתיד אינן מציאותיות.

פורסם באנגלית ב-ג’רוזלם פוסט 29.12.2023

David M. Weinberg is a think tank director, columnist and lobbyist who is a sharp critic of Israel’s detractors and of post-Zionist trends in Israel. Read more »
A passionate speaker, David M. Weinberg lectures widely in Israel, the U.S. and Canada to Jewish and non-Jewish audiences. He speaks on international politics and Middle East strategic affairs, Israeli diplomacy and defense strategy, intelligence matters and more. Click here to book David Weinberg as a speaker

Accessibility Toolbar