פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 11 באוגוסט 2012
העניינים הדחופים ביותר על סדר היום של הציבור הישראלי בכל הנוגע לבעיית החרדים אינם מתמצים בנחיצות לשלוח את המוני החרדים לחזית עם החיזבאללה, אלא בצורך להוציא אותם ממעגל מקבלי האבטלה. העניין הוא לא לתת להם רובים, אלא לעזור להם להרוויח את לחמם ביושר. לא להסיע אותם לתל השומר, אלא לשלב אותם בתעשיית ההייטק.
יוצא איפה שהגיע הזמן לשנות את נקודת המיקוד בדיון על מקומם של החרדים בחברה. גיוסם חשוב פחות משילובם במעגל התעסוקה.
העולם החרדי ראוי להערכה מכל-כך הרבה היבטים: הציבור החרדי חי חיי צניעות, נותן עדיפות ללימודי תורה ולהישגים רוחניים, משופע ביוזמות של מעשים טובים ועזרה לזולת, מדקדק בשמירת מצוות, מעניק חשיבות רבה לערכי המשפחה, ובאופן כללי נמנע מסמים, אלכוהול, פורנוגרפיה, סיאוב והערצה גמורה לטמטום (כפי שהוא בא לידי ביטוי במרבית תכניות הטלוויזיה ובסרטים) המאפיינת חלקים ניכרים מן החברה המודרנית.
אולם שלושה חוקים בעייתיים משחיתים ומרוששים את העולם החרדי, שאילולא הם היה ראוי רק לכבוד והערכה. הראשון וההרסני ביניהם, הוא החוק האוסר על גברים נבונים, בריאים וצעירים ללמוד מקצוע או לעבוד לפרנסתם. אם חפצי כבוד הם עליהם להימנע ממעשים כגון אלה. משאת הנפש היא לשבת בישיבה וללמוד תורה בלבד, כל עוד אפשר. באופן בלתי נמנע, זה אומר שמשפחות חרדיות רבות חיות בעוני מרוד ותלויות, בצורה זו או אחרת, בנדבות.
חוק מספר שתיים אומר שלמרות חוק מספר אחד, עליך לקנות או להיות בעליה של דירה מרגע שאתה מתחתן. זה נקרא “סידור מלא”, הסדר נישואים חובק-כל המצייד את הזוג הצעיר בדיור, ריהוט וכלי הבית הדרושים.
זה מה שהכשיל את אריה דרעי. משפטו של דרעי נתן הצצה מרתקת לתוך חולייו של העולם החרדי , עולם של נישואים, תלות, דלות וגאווה. דרעי אמר שמכיוון שבעולם החרדי נחשב ל”מציאה” היה זכאי ישירות ל”סידור מלא”. אולם מחותניו של דרעי לא סיפקו לו תמיכה מעין זו. נוכח חרפת העוני ושאיפותיו להתקדם ולהצליח, אולם ללא כל הכשרה אחרת פרט לקיבוץ נדבות פוליטי, הגיע דרעי להישגים בעזרת חבריו הטובים ועסקאות לא חוקיות. הם “סידרו” לו את הדירה שחמד (בתמורה לעסקאות אחרות שדרעי זרק לכיוונם).
אנשים רגילים בראשית דרכם, כאלה שאינם כבולים על ידי הקודים החרדיים המשתקים, פשוט שוכרים דירה או לוקחים משכנתה ועובדים כדי לשלם אותה.
החוק החרדי השלישי, החל על כל אלה שאינם מצוידים בחברים כמו אלה של דרעי, אומר שהממשלה חייבת לפתור את הבעיה. אם הדיור יקר – תואיל הממשלה ותבנה דיור מסובסד באזורי עדיפות במחירים נמוכים עד כדי גיחוך, דיור המיועד, כמובן, לציבור החרדי בלבד. אם בתי הספר, קופות החולים, תנועות הנוער והמסים העירוניים יקרים – תואיל הממשלה ותוריד את התשלומים לסכומים אפסיים, או תספק את השירות ישירות.
וכך נוצר לו עולם חרדי של תלות ושל קיבוץ נדבות. סגפנותו של העולם הזה והתבודדותו הם שמייצרים את משבר העוני. מחצית מ-64,000 הילדים החרדיים בבני-ברק חיים מתחת לקו העוני. על פי הנתונים הסטטיסטיים שהוצגו בפני הכנסת בשבוע שעבר, שליש מכל ילדי בתי הספר היסודיים בישראל הוא כעת חרדי. רק 57 אחוזים מתלמידי בתי הספר החרדיים לומדים את תכנית הלימודים (המצומצמת) במקצועות הליבה כפי שנקבעו על ידי משרד החינוך ללימוד בבתי הספר החרדיים! ורק 0.7 אחוז מבני ה-17 החרדיים מסיימים את בית הספר התיכון עם תעודת בגרות!
גם מלכודת הדבש שיוצרת מדיניות התמיכה הממשלתית החובקת-כל באלה הלומדים בישיבה תורמת לחוליים אלה. פשוט לא משתלם לעזוב. ברגע שאדם בן 35 הלומד בכולל עוזב את הישיבה, מסי העירייה שהוא חייב בהם משלשים את עצמם, עלויות הבריאות והחינוך מכפילות את עצמן, ומלגות הלימוד מסתיימות. איזו עבודה יוכל למצוא אדם החסר את הכישורים הרלוונטיים לעולם העבודה המורכב של ימינו, שתשתלם לו כל-כך ותפצה אותו על הפסד הכספים האוטומטי הכרוך בעזיבת הישיבה?
המצב הזה הוא לא רק עצוב, יש בו מחילול הקודש ממש. האני מאמין של החרדים בעולם המודרני ‘לא תעבוד, למד ולמד’ הוא סילוף של ערכי המסורת. “מצות שהאב חייב לעשות לבנו למולו לפדותו ללמדו תורה וללמדו אומנות להשיאו אשה”, מורה התלמוד (קידושין ל”ט א’). כדי ש”לא יהיה עול על הציבור”.
וגם “מוטב מזונותי מרורין כזית בידו של הקב”ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם”, מלמד אותנו שוב התלמוד (עירובין דף י”ח ב’). “מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא”, טוען הרמב”ם (הלכות לימוד תורה ג’ י’).
שלא יהיה כל ספק, הרמב”ם מזהיר בחומרה “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא … כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון”, הוא ממשיך.
כפי שאומר רבי יהודה בתלמוד (שם), “כל שאינו מלמדו אומנות – מלמדו ליסטות”.
אולם נכון להיום חולקת המנהיגות הרבנית החרדית על דברי חכמינו. לא רק שהיא מסכלת כל ניסיון להגיע להסדר בסוגיית הגיוס – ואפילו מדובר בשינויים מתונים מאוד – היא גם מנהלת קרב מאסף נגד השתלבותם החיונית כל-כך של החרדים במעגל העבודה ובחברה היצרנית. מגמה זו לוכדת את החרדים בעולם בלתי אפשרי של מגבלות ואיסורים מדומים ומונעת מהם מה שאנו מכנים ‘חיים נורמליים’.
כמה נורא.
אולם דברים מתחילים להשתנות. בשנים האחרונות נפתחו מספר מרכזים אקדמיים להכשרה מקצועית של גברים חרדיים בוגרים, אלא שחיפוש פרנסה בשלב מאוחר כל-כך בחיים הוא אתגר עצום, משימה שרק מתי מעט יכולים לה והרעיון החדש מכה שורש רק בשולי הקהילה החרדית.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, צריך לעמוד בראש ולסייע לחרדים לצאת מהבור שכרו לעצמם על ידי מתן שחרור גורף משירות צבאי (למרות שזה לא הוגן, אני יודע) וישים קץ למעגל הקצבאות המקיף העומד לרשות אלה שאינם מנסים אפילו להרוויח את לחמם.
