אז סר רוברט גייטס עצבני על ישראל, ולמה שלא יתעצבן? בכירי מערכת החוץ והביטחון האמריקניים עשו עבודה נהדרת כל כך במזרח התיכון בשנים האחרונות, ורק ישראל, חמוצה ונרגנת שכמותה, הורסת לוושינגטון את כל ההישגים, לא?
מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, רוברט גייטס, שפרש מתפקידו בתחילת הקיץ, התלונן לכאורה על היותה של ישראל בת-ברית כפוית טובה. לדברי הבלוגר ג’פרי גולדברג, אמר גייטס במהלך אחת מהפגישות שערך לאחרונה עם פקידים בכירים שלא רק ש”נתניהו כפוי טובה, הוא גם מסכן את ארצו עקב סירובו להתמודד עם בידודה הגובר של ישראל ועם האתגרים הדמוגרפיים העומדים בפניה במידה והיא ממשיכה להחזיק בשטחי הגדה המערבית”. על פי הדיווחים אמר גייטס שארה”ב לא קיבלה מישראל דבר בכל הקשור למגעים לשלום בתמורה למאמצים הרבים שעשה ממשל אובמה לטובת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.
קובלנויותיו של גייטס הן חסרות בסיס בשלוש רמות. אולם אני סבור שהן גם מכסות על תחושות עמוקות יותר של תשישות וכישלון שחשים האמריקאים בלי קשר לבעיות עם ישראל.
ראשית, גייטס יודע היטב שהידוק שיתוף הפעולה המודיעיני בין ארה”ב לישראל, כמו גם השיתוף בפיתוח נשק, פועלים לתועלתה של ארה”ב לא פחות משהם פועלים לתועלתה של ישראל. ארה”ב אינה “עושה לישראל טובה” ובתמורה זוכה מישראל לכפיות טובה. שנית, ממשל אובמה חיזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל בעיקר מסיבותיו שלו, קרי, על מנת לעצור את ישראל מתקיפה באיראן. ובמילים אחרות, כדי לכבול את ישראל. באמת תודה רבה.
שלישית, התחושה שישראל (נתניהו) לא עשתה דבר בזירה הדיפלומטית פשוט אינה נכונה, היא אפילו מרגיזה. גייטס פוטר באדישות את נכונותו של נתניהו לאמץ את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, את ההקפאה חסרת התקדים של הבנייה בהתנחלויות, ואת נכונותו של נתניהו להתייחס למתווה של קווי 67. יש לציין שהרשות הפלסטינאית, שמקבלת חצי מיליארד דולר כספי סיוע אמריקני, ושגילתה בשנה האחרונה עמדה נוקשה ויחס גס כלפי מאמצי הדיפלומטיה האמריקניים – אינה מעצבנת את גייטס כלל וכלל. לכן אני סבור שחוסר הכבוד הוא דווקא הפוך: גייטס (ואובמה) הם שמגלים כפיות טובה בוטה כלפי נתניהו.
אבל אני חושד שזהו רק חלק מהתמונה הכוללת. התרעומת שהביע לכאורה גייטס (וכדאי להצטייד בקורטוב של ספקנות כאשר מדובר בעיתונאי מהזן האוהב להצליף בנתניהו) היא רק ציפוי חיצוני דק שתחתיו מסתתרים לאות אסטרטגית וכישלונות מדיניים לרוב במזרח התיכון. הכפשת ישראל היא אך חיפוי דק על הישגיהם העלובים של אובמה/גייטס.
ישראל זקוקה לאמריקה חזקה, לאמריקה מעורבת המפגינה עוצמה במזרח התיכון, בפרט בתקופה זו של חוסר יציבות פוליטית. עמדה אמריקאית איתנה ובטוחה באזור היא חיונית לעימות מול כוחה המתגבר של איראן ושל האיסלם הרדיקלי. ישראל מזכירה לאמריקה, חזור והזכר, שעליה להיות אמריקה.
אולם מה אם ארצות הברית אינה מעוניינת להנהיג? מה אם ארצות הברית דווקא מצמצמת את מעורבותה באזור? מה אם אמריקה מובלת על ידי מדיניות חוץ הפכפכה ומעורפלת? מה אם מנהיגות אובמה-גייטס עצבנית על ישראל משום שהיא דוחקת בה לחרוג מאזור הנוחות האידיאולוגי שלה?
חוששתני שזהו אכן המצב. נדמה כי לממשל האמריקני הנוכחי אין מושג כיצד לנהוג במזרח התיכון, אפילו בעת שהמשטרים הערביים קורסים בזה אחר זה והמבנה האזורי זועק ליד מכוונת. גרוע מזה, אמריקה רוצה לצאת מהמזרח התיכון: מעיראק, מאפגניסטן, ובמידה מסוימת, גם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. אמריקה בהחלט חסרה את כושר ההתמדה או הסיבולת הנדרשים לעימות ממשי מול איראן גרעינית.
וזו לא רק לאות אסטרטגית. קשה להשתחרר מהתחושה שאובמה אינו מעוניין עוד להפגין עוצמה אמריקאית במזרח התיכון כיוון שאינו מאמין עוד בנכונותה ובצידוקה של עמדה זו. קשייו של אובמה להזדהות בגלוי עם הייחודיות האמריקנית (execeptionalism) הם עניין ידוע. הוא נראה נבוך, ופעמים רבות הביע התנצלות בעקבות פעולות הכרוכות בהפעלת כוח אמריקאית.
עכשיו תוסיפו ללאות האסטרטגית הזאת גם מדיניות הפכפכה ונרפות אידיאולוגית, כפי שהם באים לידי ביטוי בשורה של פעולות. החל בפרץ האקטיביזם הצבאי האמריקאי בלוב, דרך הימנעות מפעולה נגד אסאד בסוריה, נטישתו של מובארק, הניסיון לבלום את התערבותה של ערב הסעודית בבחריין, וכלה בניסיונות השידול והפיוס של ארדואן נוכח גסות הרוח שלו כלפי נתניהו. כל אלה מחזקים את ההשקפה שוושינגטון הפכה לגורם המבולבל והבלתי צפוי במשוואה, וזה מפחיד אפילו יותר מתשישותה כמעצמת-העל.
אז אל תטיף לישראל, מר גייטס, על היותה חברת צוות מאכזבת כל-כך, כאשר שחקני המפתח ורשימת הניצחונות-הפסדים שלך עלובים כל-כך. התסכול בהחלט הדדי.
* פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 6 בספטמבר 2011.
