אל חשש מתוכנית טראמפ

אל חשש מתוכנית טראמפ

אין סיכוי שתוכנית טראמפ תלך בעקבות מתווה העבר העבש של קלינטון/אובמה או תכפה על ישראל “פרדיגמת שלום” כלשהי.

מאת דוד מ’ וינברג

פורסם באנגלית 01.03.2019

ג’ארד קושנר חולל לאחרונה מהומה כשאמר לחדשות סקיי ניוז באבו דאבי ש”תוכנית השלום של טראמפ תתייחס לגבולות ישראל ותחתור לממשל פלסטיני מאוחד”.

התבטאות זו הציתה את מלחמת הבחירות בימין. הימין החדש של נפתלי בנט הזהיר שתוכנית טראמפ מחזירה את “פתרון שתי המדינות” בהסכמתו של ראש הממשלה נתניהו, וש”נתניהו יחלק את ירושלים”. מִחזור אירוני של טענת נתניהו מ-96 כי “(שמעון) פרס יחלק את ירושלים”!

ייתכן שממשלת ביבי-בנט אכן תהיה פחות רגישה מממשלת ביבי-גנץ (או גנץ-ליכוד) ללחצים בינלאומיים בנושא הפלסטיני, אולם כך או כך, מסופקני אם יש סיבה לדאגה.

לא יעלה על הדעת שתוכנית טראמפ תלך בעקבות מתווה העבר העבש של קלינטון/אובמה או תכפה על ישראל “פרדיגמת שלום” כלשהי. לא כל עוד איראן צועדת במרש אימפריאלי והפלסטינים שקועים עד צוואר במכחישנות, סרבנות, טרור ושחיתות.

מנהיגי ערב הסונים עצמם אמרו בפסגת ורשה שהתקיימה בחודש שעבר כי לא ניתן לפתור את הבעיה הפלסטינית בלי לרסק קודם את השאיפות ההגמוניות של איראן. הם גם חתרו לשיתוף פעולה עם ישראל למרות העובדה ששום שלום עם הפלסטינים אינו נראה כרגע באופק.

עוד בוורשה אמר קושנר שהצוות האמריקאי מבין כי ישראל מסוגלת היום ליטול על עצמה סיכונים הרבה פחות מכפי שיכלה לפני 20 שנה, הן בשל ההתפוררות של המדינות הערבית, הן בשל הרדיקליזציה הפלסטינית והן בגלל המרדף הבלתי נלאה של איראן אחרי שליטה אזורית, כשמאחורי גבה נשק יום הדין הגרעיני. הוא הודה כי התוכנית האמריקאית חייבת להיות רלוונטית להקשר הנוכחי במזרח התיכון.

קושנר, ג’ייסון גרינבלט ודיוויד פרידמן יודעים בוודאי שהאתגר האמיתי ביחסי ישראל-פלסטינים אינו העלאת גירה בצורת נוסחאות נדושות ל”פתרון הסוגיות השנויות במחלוקת”, כאילו הייתה זו עסקת נדל”ן, אלא כיצד לשחרר דינמיקה ארוכת טווח באמצעות נרטיבים של זהות שיצמצמו את הפערים ויחדשו את האמונה באפשרות לשלום.

שהרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו רק מחלוקת על גבולות, אלא גם התנגשות של זהויות, ונראה כי לפלסטינים אין כל זהות אחרת מלבד כקהילה הנמצאת בסכסוך עם ישראל.

למעשה, הרשות הפלסטינית אינה מתייחסת אל התהליך המדיני כאל תהליך של שלום אלא כאל תהליך של דה-קולוניזציה, שבמסגרתו יש להטיל על הקולוניאליסט והמקרבן (ישראל) את האחריות לפשעו. זה מסביר מדוע הרשות מקדישה את מרבית זמנה לניסיונות להאשים ולהפליל את ישראל בפורומים בינלאומיים ולשלול את עצם קיומה של היסטוריה יהודית בירושלים.

למרבה הצער, אין כל עדות לכך שהפלסטינים מטפחים דו-קיום עם ישראל כחלופה אותנטית לזהות לאומית, אלא להפך: מדיניות ערפאת-עבאס הייתה תמיד להתנגד למרבית צורות ההסדרים עם ישראל, גם כשזה בא על חשבון שיפור איכות החיים של הפלסטינים.

ברור שהנרטיב הישראלי שונה. בעינינו, אין מדובר בסכסוך על שטח כבוש משום שהיהודים אינם כובשי יהודה ושומרון אלא בני המקום ששבו למולדתם העתיקה. אף על פי שישראלים רבים תומכים בפשרה טריטוריאלית, אין לכך כמעט כל חשיבות משום שהעוינות לעצם קיומה של מדינת ישראל מוטבעת באופן עמוק בזהות הפלסטינית.

הצוות של טראמפ מבין, בוודאי, גם את זה.

זה כבר שנתיים שהצוות האמריקאי נוקט “נקודת מבט רעננה” בניסיון למצוא פתרון שיהיה בטוח, חכם, הוגן וריאלי במציאות הישראלית-פלסטינית העכשווית – מאמץ הראוי לכל שבח. תהליך זה מוביל בהכרח להכרה נוספת שלפיה ה”כיבוש” הישראלי של הפלסטינים הסתיים למעשה לפני שני עשורים, עת פינתה ישראל את שטחי הגדה המאוכלסים בפלסטינים רבים (שטחי A ו-B) והעבירה אותם לשליטת הרשות הפלסטינית.

צעד זה הוציא מהכוח אל הפועל את חזונו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, להפסיק את השליטה והמעורבות הישראלית בחיי היומיום של הפלסטינים, וזאת מבלי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין. (חשוב לציין, בניגוד לתפיסה הרווחת, שתהליך אוסלו לא חייב את ישראל לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין, ורבין התנגד לכך לאורך כל הדרך).

זאת, והנסיגה הישראלית המלאה מעזה, היו אמורים להביא קץ לוויכוח באשר לסתירה לכאורה בין אופייה היהודי לאופייה הדמוקרטי של ישראל, שכן עזה ושטחי A ו-B הפכו למעשה לישויות קבועות שאינן תלויות בישראל.

עובדות אחרות שמן הסתם מובנות לקושנר, גרינבלט ופרידמן הן שישראל אינה צריכה לעשות ויתורים חד-צדדיים כאשר הפלסטינים מסרבים לקחת חלק בתהליך מדיני ואינם מציגים שום אפשרות לפשרה, ושישראל לעולם לא תסכים להצעות הכרוכות ב”בינאום” הסכסוך (– למשל הסתמכות על כוחות זרים בשמירה על ביטחון גבולותיה) או לחלוקה מחדש של ירושלים.

בהנחה (הוודאית) שצוות טראמפ מבין את כל אלה, נשאלת השאלה מה עשויות להיות מטרותיה של תוכנית השלום של טראמפ למזרח התיכון, שהרי אין ספק שהאמריקאים מבינים שעסקת שלום מהירה אינה בגדר האפשר.

סביר יותר להניח שתוכנית טראמפ נועדה להכשיר רעיונות חדשים; “לשנות את הפרמטרים” עבור מתווה שלום ישראלי-פלסטיני שיתאפשר, בשאיפה, אי שם בעתיד הרחוק.

אני מקווה ומאמין, למשל, שהתוכנית תעגן את הרעיון שנוכחותה של ישראל בירושלים וביו”ש היא לגיטימית מתוקף היותו של העם היהודי בן המקום, ובוודאי שאינה בלתי חוקית. הפתרון לסכסוך טומן בחובו צדק היסטורי לא רק לעם הפלסטיני, אלא גם לעם היהודי!

יתרה מזאת, התוכנית צריכה להעלות לדיון את נושא יישוב הפליטים הפלסטינים במדינות האזור, סוגיה טעונה שיש להתמודד עימה באומץ וללא דיחוי אם מעוניינים באיזושהי תקווה לעתיד טוב יותר.

התוכנית יכולה גם להתבסס על גישה מודולרית, ולכלול חלקים שיכולים לעבוד כבר עכשיו. למשל, הקמת מסגרת לפרויקטים ישראליים-פלסטיניים משותפים בהשקעה ערבית אזורית,  דבר שגם תיתן כיסוי לשיתוף פעולה הדוק יותר בין מדינות ערב לישראל במגוון נושאים.

התוכנית עשויה גם לפתוח פתח לחילופי-גברי בשורות ההנהגה הפלסטינית, עם אנשים הדוגלים בשלום בדרך של פשרה ולא במלחמה אינסופית.

בקיצור, קנה המידה להערכת התוכנית צריך להתבסס על יכולתה ליצור דינמיקה של הליכה קדימה, לא פחות וגם לא יותר מזה.

כל תזוזה מהנוסחאות הישנות, מהפרדיגמות המאובנות ומהפתרונות העתיקים – שמרביתם התבססו על הדרישות הפלסטיניות המקסימליסטיות הנחשבות “קדושות” בקרב מי שמכונה הקהילה הבינלאומית – יהיה הישג ענק. (טראמפ אוהב את המילה “ענק”).

למרבה הצער, חלק גדול מהקהילה הדיפלומטית הבינלאומית ומהשמאל הישראלי מבטל בזלזול את הרעיון שתוכנית כלשהי פרט ל”מתווה קלינטון” יכולה לשמש בסיס לעסקה ישראלית-פלסטינית. לכן, יש לקחת בחשבון את האפשרות שהצגת מתווה טראמפ עשויה לפעול כבומרנג שלילי, לפחות בתווך הקצר. הפלסטינים והאירופאים יתייחסו אל תוכניתו של טראמפ כאל מפגע חריג ויעדיפו להתבצר ביתר שאת מאחורי מתווה קלינטון.

ישראל אינה יכולה לתת לזה לקרות. אסור לה להחמיץ את ההזדמנות להביא אל קיצן 25 שנות קיפאון וסבל שנגרמו על ידי חזיונות תעתועים מרופטים.

לכן על ישראל לגשת אל יוזמת השלום של טראמפ בראש פתוח, להציע לה את המרחב הדיפלומטי שבו תוכל לחלחל, ואת הזמן הנדרש לבניית מומנטום. ירושלים יכולה וצריכה לקדם בברכה את התוכנית כמצע תכליתי להליכה קדימה, ולאחר מכן לשקול היטב את מרכיביה.

ישראל צריכה להיות מוכנה לומר: “כן, אבל…”.

David M. Weinberg is a think tank director, columnist and lobbyist who is a sharp critic of Israel’s detractors and of post-Zionist trends in Israel. Read more »
A passionate speaker, David M. Weinberg lectures widely in Israel, the U.S. and Canada to Jewish and non-Jewish audiences. He speaks on international politics and Middle East strategic affairs, Israeli diplomacy and defense strategy, intelligence matters and more. Click here to book David Weinberg as a speaker