ישנה חשיבות מכרעת לכך שהאישים שייבחרו לתפקיד הרבנים הראשיים לישראל יהיו רחבי אופקים, מתונים, נמרצים וציוניים בהשקפתם. אנחנו זקוקים לרבנים ראשיים הנהנים מאמון ציבורי ניכר, בעלי ניסיון ביצועי ומעשי, ויותר מכל, כאלה שיכנסו לתפקיד בגישה נכונה
▪ ▪ ▪
פורסם באתר news first class ביום 26.2.2013
בחודש יוני, ישתתפו 98 רבנים, 35 ראשי ערים ו-17 אישי ציבור בהצבעה חשאית לבחירת הרב הראשי הבא לישראל לכהונה של 10 שנים. אבל המערכה האמתית לקביעת זהותו של הרב הראשי לישראל מתרחשת ממש בימים אלה, ימי המשא-ומתן הקואליציוני לגיבוש הממשלה החדשה, תקופה שתגיע לסיומה ב-17 למרס.
אני טוען שהחלטה זו חשובה לא פחות מכל סוגיה מהותית אחרת על סדר היום הציבורי. אני קורא לראש הממשלה נתניהו לעמוד מאחורי האדם הנכון למשרת הרב הראשי האשכנזי, ואני מתכוון לרב דוד סתיו, יושב-ראש ארגון רבני צהר.
בניגוד למדינות אחרות, שם ‘הרב הראשי’ הוא למעשה תואר של כבוד וממלא בעיקר פונקציה סמלית וטקסית, הרבנות הראשית בארץ (על נציגויות הלוויין שלה ברבנויות הערים, בבתי הדין הרבניים ובמוסדות ההכשר השונים) היא רשות שלטונית חזקה המעסיקה אלפי עובדים ומשפיע השפעה דרמטית על חייהם של כל איש ואישה יהודיים בארץ, מהלידה ועד המוות.
סוגיות כמו מיהו יהודי, גיור, נישואין, גירושין, קבורה ועוד – כל אלה מוסדרות ונשלטות על-ידי הרבנות הראשית. יתירה מזאת, להחלטותיה של הרבנות הראשית השפעה עצומה על הזהות היהודית, הלגיטימיות והזיקה לישראל של יהודים בכל העולם.
למרבה הצער, במהלך עשרים השנים האחרונות עשתה הרבנות, שהכוחות החרדיים בה הולכים וגוברים, שימוש לרעה בכוחה, ונקטה קפדנות יתירה ומיותרת בנושאים של מעמד אישי וגיור. היא מעמידה מכשולים ביורוקרטיים רבים בפני אלה המעוניינים בקיום יהדותם ומעוררת מורת רוח עמוקה, הן בקרב החברה הדתית, הן בקרב החברה החילונית, והן בקרב יהודים ברחבי העולם.
הרבנות הראשית – רוח המנוגדת לציונות המתונה
במהלך השנים הפכה, למעשה, הרבנות הראשית לכוח העומד בניגוד מוחלט לרוח הציונית המתונה והמכילה שגילמה בעבר, והתוצאה היא שכל היהודים – מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, מתנחלים ותושבי הפרברים – כולם משלמים את המחיר. הביורוקרטיה הרבנית, אותה “רבנוקרטיה”, חייבת לעבור תהליך של שיקום. יש להגדיר מחדש את סמכויותיה ולרסן את קיצוניותה.
לא כך היו פני הדברים מאז ומעולם. ב-40 השנים הראשונות למדינה, נשלטה הרבנות על-ידי רבנים מהמחנה הציוני דתי (או האורתודוכסים המודרניים), שפעלו בה הן כדי לקדם את שמירת השבת והכשרות במרחב הציבורי והן כדי לגשר על הפערים התרבותיים בין החברה הדתית לחברה החילונית.
אותם רבנים ודיינים, אלה שהציונות הדתית היא כור מחצבתם, היו באופן כללי מתונים ומכילים בגישתם ובמנהגם. הם היוו חלק מהאתוס הציוני של המדינה, ולא זרים לו. הם שירתו בצבא וחיו לצד “צאן מרעיתם”. הם האמינו שהם משרתים את כל הישראלים, וככאלה ניהלו את הרבנות האורתודוכסית באהבה, ביעילות יחסית ובפתיחות, וזאת בלי להתפשר על עקרונות הלכתיים.
אלא שבשנות ה-90 העביר השמאל את המפתח לאופייה היהודי של מדינת ישראל לידי החרדים מתוך רצון לגייס את תמיכתם בתהליך אוסלו ובתוכנית ההינתקות. הרבנים החרדיים החלו בכיבוש איטי, אך נחוש, של רבנויות הערים, בדי הדין הרבניים, בתי הדין לגיור, המועצות הדתיות, מוסדות ההכשר ועוד, תוך שהם הופכים את הרבנות לכוח עוין, מתנגד וריאקציוני היוצר יותר בעיות ממה שהוא פותר.
למרבה הצער, אין זה מפתיע שחמישית מהזוגות הנישאים היום, כ-10,000 זוגות מתוך 50,000, מתחתנים בחו”ל. אם הרבנות הראשית לא תשפר את דרכיה, מעריכים החוקרים שתוך עשור יעלה מספר הזוגות הנישאים שלא במסגרת הרבנות ל-40 אחוזים.
מה שמביא אותנו לצומת הדרכים הנוכחית. גישותיהם האידיאולוגיות של הרבנים הראשיים החדשים (האשכנזי והספרדי) לאחדות העם היהודי תמלא תפקיד מרכזי בהכרעת גורלה של היהדות כ’אני מאמין’, כמסורת וכזהות לאומית עבור הדורות הבאים. הצלחתם או כישלונם בחידוש ימיה של ה”רבנוקרטיה” ובתיקונה יגזרו גם על מוסד הרבנות גאולה, או לחלופין, אבדון.
במילים פשוטות, ישנה חשיבות מכרעת לכך שהאישים שייבחרו לתפקיד הרבנים הראשיים לישראל יהיו רחבי אופקים, מתונים, נמרצים וציוניים בהשקפתם. אנחנו זקוקים לרבנים ראשיים הנהנים מאמון ציבורי ניכר, בעלי ניסיון ביצועי ומעשי, ויותר מכל, כאלה שיכנסו לתפקיד בגישה נכונה.
אנחנו זקוקים לרבנים ראשיים שיראו חשיבות עליונה ביצירת מיזוג בין מסורת למודרניות ובמתן שירות יעיל וידידותי למשתמש, תוך שאינם מתפשרים על עקרונות הלכתיים, אך גם אינם נוהגים סחבת ואטימות בישראל החילונית.
אין ספק, הם צריכים להיות גם בעלי מעמד רבני נכבד, אבל הם לא חייבים להיות מ”גדולי הדור”. אין לשכוח, מדובר כאן בתפקיד ניהולי ואידיאולוגי ולא בתפקיד למדני.
הרב דוד סתיו – הדמות המתאימה לתפקיד
הרב דוד סתיו הוא דמות כזו. הרב סתיו, המכהן כרב ראשי של שהם, ממקימי “ארגון רבני צהר” ויו”ר הארגון, הוכיח במהלך עשרים השנים האחרונות את מחויבותו לאחדות העם היהודי ואת יצירתיותו ויעילותו בהחייאת והנגשת הפולחן הדתי לציבור הרחב.
מדובר ברב רציני, קפדן ונאמן להלכה, הזוכה לתמיכתם של כמה מראשי הישיבות וגדולי התורה החשובים של ימינו. בניגוד לרבים מהרבנים החרדיים, שירת סתיו בצה”ל, לחם כחייל בסדיר ובמילואים ובנו הבכור משרת כמפקד בצנחנים.
הרב סתיו עמל על פיתוחה של תוכנית מפורטת ואחראית לביצוע שינויים עמוקים וארוכות טווח ברבנוקרטיה. הוא יעודד זוגות לחתום על הסכם קדם-נישואין שיבטיח את יכולתה של האישה לבקש גט, זכות שאינה ניתנת לה בכפוף לחוזה הנישואין היהודי המסורתי.
הוא יפריט את תעשיית תעודות הכשרות וייתן בידי הרבנות הראשית את הסמכות לווסת ולהסדיר את פעולתם של מוסדות ההכשר, במטרה להביא להורדת המחירים של המוצרים הכשרים ובתוך כך לבער גם את השחיתות.
הוא ינגיש יותר מקוואות לנכים, ידרוש מהמוהלים לרענן את מיומנויותיהם בקורסים מקצועיים מידי שנתיים, וידרוש נוכחות קפדנית וסטנדרטים של איכות בבתי הדין הרבניים מתוך כוונה להפסיק את הסחבת ולהבטיח שירות ידידותי יותר.
הוא מבטיח לערוך מחקרים גיניאולוגיים מקיפים שיסייעו לעולים מרוסיה (וממדינות אחרות) להוכיח את שורשיהם היהודיים ובמקביל לעודד גיור בקרב מי שאינם יהודים. הוא גם יקדם את האקדמיזציה של הרבנות ויהפוך את המחויבות לציונות לתנאי מקדים במינוי למשרות רבניות בכירות.
“המועמדות שלי היא ‘בעד’ הרבנות ולא ‘נגדה'”, מדגיש הרב סתיו. “אנחנו בעד לחבר את העם היהודי למסורת התורנית שלו, בעד לקרב את כלל היהודים לחיק היהדות. אנחנו בעד להפוך את כל הישראלים לעם אחד. זה מה שעשינו במשך קרוב לשני עשורים ב’צהר’ וזוהי הרוח שלנו: קירוב לבבות, ולא הרחקה או כפייה”.
העת לנקוט עמדה
בנימין נתניהו עדיין לא הביע את עמדתו לגבי האיכויות שהוא מחפש ברב הראשי, בעיקר מחשש משותפיו החרדיים מימים ימימה. אך בהחלט הגיע הזמן שיעשה זאת, ושיוכיח כי הוא באמת רוצה להיות ראש הממשלה של כל הישראלים ויבחר רב ראשי שיפעל לטובת כלל ישראל.
גם על 52 ראשי הערים ואישי הציבור היושבים בוועדת הבחירות מוטל להשמיע את קולם ולנקוט עמדה אם הם חפצים ברבנות ראשית הנוקטת, באמת ובתמים, בגישת “כלל ישראל”.
גם נפתלי בנט, למרבה האכזבה, עדיין לא הביע את מחויבותו לקמפיין של הרב סתיו. על בנט וחבריו לבית היהודי מופעל לחץ עצום מצד החוגים השמרניים (חרד”לים) בתוך הציונות הדתית לתמוך במועמדים ליברליים פחות מהרב סתיו.
אף כי גם שני המועמדים האחרים מקרב הציונות הדתית, הרב אליעזר איגרא והרב יעקב שפירא, הם אנשים ראויים בהחלט, לאף אחד מהם אין את הניסיון המעשי של הרב סתיו בהנעת שינוי. הן הרב איגרא והן הרב שפירא חסרים את הניסיון המוכח של סתיו בגישור על הפער הדתי-חילוני, ואף לא אחד מהם זוכה לתמיכתו של הציבור החילוני.
הרב סתיו, לעומת זאת, זוכה לתמיכתם של אותם ישראלים חילוניים המבקשים לראות את הרבנות הראשית הופכת שוב לכוח חיובי הפועל לטובת הזהות ותחושת השייכות היהודית.
בנט צריך לחזור ולעמוד על חשיבותה של האחדות הדתית-חילונית וקירוב הלבבות שהיו אבן דרך בקמפיין הפוליטי שלו – בכך שיאמץ אליו את סתיו.
