הקשב למוזיקה הצורמת מוושינגטון
יש לחשוש מפני שיחות פזיזות של ממשל טראמפ עם איראן. אסור לצמצם את קמפיין “הלחץ המסיבי” על איראן לפני שלמנהיגיה באמת לא תהיה ברירה אלא להיכנע לדרישות המערב.
מאת דוד מ’ וינברג
פורסם באנגלית 02.08.2019
עד היום פעל ממשל טראמפ בתבונה ובנחישות נגד איראן, כאשר ניפץ את עסקת הגרעין ההרסנית שחתם הנשיא אובמה עם האייתולות בשנת 2015, וכשהטיל בכוח סנקציות על מנגנון הטרור של איראן ועל יצוא הנפט שלה.
אך אבוי, ישנם סימנים לכך שהנשיא טראמפ מתכוון להקל את הלחץ על איראן ולשאת ולתת עמה על עסקה חדשה. אלא שאין זה הזמן לסגת מהלחץ הכבד על איראן. אסור שטראמפ יצמצם את קמפיין “הלחץ המסיבי” שלו על איראן לפני שלמנהיגיה באמת לא תהיה ברירה אלא להיכנע לדרישות המערב.
בעקבות הסנקציות שהטילה ארה”ב, ירד היקף יצוא הנפט של איראן בלא פחות מ-400,000 חביות ליום מאז מאי השנה, ובשני מיליון חביות ליום מאז אפריל 2018, מה שהוביל לצניחה קיצונית של 50 מיליארד דולרים בהכנסות המשטר האיראני.
האייתולות חשים בלחץ, וזה מסביר את האיומים והפרובוקציות שלהם בתקופה האחרונה. אלה כוללים את הפלת המזל”ט האמריקני במפרץ הפרסי, את ההשתלטות על מכלית הנפט הבריטית ואת ההתנכלות לספינות אחרות, וכן את חידוש העשרת האורניום מעל לרמה המותרת, ושיגור טילים בליסטיים תוך הפרת החלטות מועצת הביטחון של האו”ם.
נראה שאיראן כבר אינה יכולה להרשות לעצמה “להמתין עד יעבור טראמפ”, בהנחה שהוא יוחלף בבחירות 2020 על ידי מנהיג דמוקרטי נוח יותר. אייתולה חמינאי צריך לגרום לטראמפ לחדול מהלחץ, עכשיו.
אך אסור שטראמפ יעשה זאת. עדיין יש הרבה דברים שניתן ושצריך לעשות כדי להוריד את איראן על ברכיה. ד”ר אודי לוי, מומחה בסנקציות כלכליות שעבד בשירות ממשלת ישראל, פרסם מחקר באוגוסט במסגרת מכון JISS שבו הוא מפרט את הצעדים הנחוצים שיש לנקוט בהמשך. אלה כוללים את סגירת נתיבי הייצוא עוקפי הסנקציות של איראן דרך טורקיה וקטאר, ואת שחיקת יתרות המטבע האיראניות באמצעות אכיפת פסקי דין של בתי דין אזרחיים, שפסקו לטובת נפגעי הטרור האיראני פיצויים של מיליארדי דולרים.
המטרה היא לאלץ את איראן להתמתן בכל סוגיות המפתח השנויות במחלוקת: 1. סוף מוחלט לתוכנית הגרעין הצבאית של איראן, כולל העשרת האורניום וייצור הפלוטוניום, ללא תאריך פקיעה, אלא לצמיתות. 2. הנהגת משטר חודרני של בדיקות בינלאומיות (בניגוד למשטר החלש עד כדי גיחוך או הכמעט לא-קיים שנקבע בהסכם הגרעין האיראני של אובמה). 3. סוף לתכנית פיתוח הטילים הבליסטיים של איראן. 4. נסיגה איראנית מהבסיסים הקדמיים שלה בסוריה, שאותם היא בונה כדי לאתגר את ישראל. 5. הפסקה מוחלטת של המימון האיראני ליכולות הצבאיות של חיזבאללה וחמאס.
כל עסקה עם איראן שלא תכלול את המרכיבים האלה תהיה מסוכנת ולא בת-קיימא. ובכל זאת, האיראנים שוב משחקים את המשחקים הרגילים שלהם, מציעים מראש ויתורים מזויפים (כמו הפסקת יירוט מכליות נפט) בתמורה לוויתורים מראש מצד האמריקנים (כמו הסרת רוב הסנקציות על יצוא הנפט). כך משחקת איראן את המשחק. הם מסלפים דברים ומעמידים פנים שהם עושים ויתורים בזמן שאינם עושים ויתורים כלל.
אבל טראמפ היה כל-כך איתן ויציב בעימות שלו עם איראן ובתמיכה שלו בישראל, ניתן לטעון בתגובה. למה לחשוד שהוא מתרכך עכשיו ביחס לאיראן?
מכיוון שהמוסיקה שנשמעת כעת בוושינגטון שונה מזו שהיינו רגילים לשמוע. ראשית, טראמפ נסוג מהתגובה הצבאית שלו על הפלת מזל”ט האמריקני בידי איראן. אחר-כך הוא הסמיך את הסנטור ראנד פול לשוחח עם שר החוץ האיראני ג’וואד זריף במה שנראה כמו טרום-מו”מ. מכל האנשים, דווקא את ראנד פול, הסופר-בדלן!
לאחרונה, טראמפ גם סמך את ידו על חמשת הוויתורים הקריטיים על סנקציות מעידן אובמה. ויתורים אלה מתירים לרוסיה, לסין ולמדינות אירופה להמשיך את שיתוף הפעולה הגרעיני האזרחי שלהן עם איראן, במקומות הבעייתיים ביותר: במתקן ההעשרה התת-קרקעי בפורדו, במפעל בושהר, במתחם אראק, ובריאקטור בטהרן.
(כדי להבין את משמעותם העצומה של הוויתורים האלה עבור איראן, ואת השותפות של האליטות האירופיות ושל ממשל אובמה עם אסטרטגיית עקיפת הסנקציות של איראן, קראו את הדו”ח בנושא זה שכתב ד”ר מיכאל דוראן ממכון הדסון).
נראה שטראמפ נרתע מלפתוח בסכסוך שעלול לסכן את סיכוייו להיבחר מחדש, ולכן הוא נמנע מעימות מוגבר עם איראן. (הסכסוך הנוסף שעלול לסכן את בחירתו מחדש הוא מלחמת סחר עם סין, שתפגע בכלכלת ארה”ב. גם כאן טראמפ עשוי לסגת בגלל הבחירות).
וגרוע מכך: האינסטינקטים הבדלניים של טראמפ והתיעוב שלו כלפי מלחמות זרות, לצד נטייתו להסכמים גרנדיוזיים שיאדירו את שמו, מרמזים על האפשרות שהוא יתפתה לערוך הסכם עם איראן, כזה שיהיה רחוק בהרבה מלספק את הנדרש.
למעשה, קיים דפוס קבוע בדרך ניהולו של טראמפ את מדיניות ארה”ב כלפי סין, צפון קוריאה, הפלסטינים וכעת אולי גם איראן. תחילה בא הלחץ הכלכלי ואחר-כך באה ההצעה לשיחות מהירות שמטרתן להגיע להסכם “היסטורי”; הסכם שעלול להיות מסובך ומעורפל יותר מאשר בעל ערך.
האיתותים הרכים ותווי המוסיקה המפנקים שמגיעים כיום מהבית הלבן נשמעו כבר בעבר. בשנת 2013 נחת בישראל דיפלומט אמריקני בכיר, השגריר תומס פיקרינג, וביקש את הבנת ממשלת ישראל כלפי גישה “שונה במקצת” ו”מתוחכמת” כלפי איראן. איראן מתחילה להתגלות כשחקנית אזורית וגלובלית משמעותית, וככזאת יש להתחשב בה ולרַצות אותה, כך טען. וישנם גם “מתונים” בטהרן, הוא הניח למרבה השטות, שאותם יש “לחזק” באמצעות הסכם עם המערב.
ואז חבורת “מומחים” בוושינגטון המקורבת לממשל אובמה – חוקרים מהמרכז לביטחון לאומי חדש והמועצה האטלנטית – החלו לזרוע בשיח הדיפלומטי והפוליטי מסרים של כניעה לאיראן, ובכך סללו את הדרך לנסיגה ממדיניותו המוצהרת של אובמה לגבי בלימת השאיפות הגרעיניות של איראן. הם היתוו “מסגרת כוללת לניהול ולשיכוך ההשלכות של איראן חמושה בנשק גרעיני”.
במילים אחרות, בלימת המאמץ הגרעיני של איראן הפכה זה מכבר לסוגיה שחלף זמנה. הסימפוניה עברה לנגן מוסיקה אחרת לגמרי.
המוסיקה האינטלקטואלית של כניעה לאיראן הלכה וגברה במהלך 2013 ו-2014 והגיעה לשיאה ב-2015, כשהעניקה לגיטימציה לבגידתו של אובמה באינטרסים הביטחוניים של המערב ושל ישראל בהסכם הגרעין עם איראן.
הייתכן שאנו עדים כעת לחזרה על אותו ביצוע מוסיקלי? נקווה שלא.
טראמפ הרוויח את זכותו ליהנות מהספק של ישראל בעמידתו התקיפה מול איראן עד היום. ובכל זאת, ישראל צריכה להיזהר ולייעץ לנשיא להמשיך לנהוג באיתנות וביציבות. על טראמפ להגביר את הלחץ על איראן, לא להחליש אותו.
וכשהוא יתחיל את שיחותיו עם טהרן, עליו לשלוח לשם את היועץ לביטחון לאומי, ג’ון בולטון, עם כמה נהגי מוניות פרסים קשוחים מניו-יורק, או עם אנשי מו”מ מטעם מפלגת ש”ס – לא את ראנד פול.
