מבקריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו טוענים הלוך ושנו שה”פסיביות” ו”חוסר הפשרנות” שלו הובילו את ישראל למעמד הבינלאומי הנמוך ביותר מזה ארבעה עשורים. הם אומרים שהוא איפשר ליריביו, כפי שכתב תומס פרידמן ביום שבת ב”ניו-יורק טיימס”, “לקחת את היוזמה ולקבוע את סדר היום”. הם אומרים שבגלל נתניהו, נכנסת ישראל השבוע לעימות הצפוי מול הפלסטינאים כשהיא חלשה ומבודדת.

אלוף בן, עורך “הארץ”, לדוגמא, האשים את נתניהו ב”ישיבה במקום” וטען נגדו שלא יזם שום “מהלך דיפלומטי מאגף”  או “מהלך נועז בסגנון מנחם בגין או אריאל שרון”.

“ידידנו” הוותיק פרידמן אף שרוי בייסורים. הוא “מעולם לא היה מודאג יותר באשר לעתידה של מדינת ישראל”. הוא אומר ש”ישראל הייתה צריכה להציג תוכנית שלום משלה, או לנסות לעצב את מדיניות האו”ם באמצעות קבלת החלטה שתאשש את זכותם של שני העמים, הישראלי והפלסטיני, למדינה משלהם בפלסטינה ההיסטורית ולחידוש המשא ומתן”.

הבעיה היא שנתניהו הציג תוכנית שלום משלו בדיוק בהתאם לקווי תומס הנביא, וששני “החברים” והאויבים התעלמו ממנה לחלוטין. נתניהו הציג מתווה ברור, הן במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, ביוני 2009, והן בקונגרס האמריקני מוקדם יותר השנה: “שתי מדינות לשני עמים, כשישראל ערוכה לוויתורים “כואבים” ו”נדיבים” על מנת לפנות מקום למה שנתניהו חזה כמדינה פלסטינית “בת קיימא, עצמאית ומשגשגת”.

יש לציין שנתניהו לא ביקר בכל התיישבות כלשהי מחוץ לשני גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הקפיא את כל הבנייה בהתיישבויות במשך עשרה חודשים, ולא ממש אישר מאז כל בנייה משמעותית. הוא אמר לקונגרס האמריקני שבעקבות הסכם שלום יימצאו את עצמם יישובים מסוימים מחוץ לגבולות ישראל, ולאחרונה החל גם בעקירת מאחזים מבודדים. נדמה כאילו קיבל נתניהו באי-רצון גם את מתווה “קווי 67 עם חילופי שטחים”, אף שנוסחה זו, שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ברק אובמה, מהווה פשע נגד ההיסטוריה.

בקצרה, נתניהו עמד בפני הלחצים שהופעלו עליו על ידי שותפיו לקואליציה מימין ובני בריתו מהאגף הדתי לאומי ונע לעבר המרכז הפוליטי.

בן ופרידמן פוטרים זאת כלאחר יד. וחמור מכך, הם סולחים למחמוד עבאס על סירובו העיקש להיכנס למשא ומתן ממשי עם ישראל, על חוסר יכולתו וחוסר רצונו לגלות גמישות בסוגיות השונות, ועל מהלכיו הדיפלומטיים האגרסיביים והחד-צדדיים באו”ם.

את היחס העוין כל כך לממשלת נתניהו ניתן לזקוף לחובתם של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ולנשיא ארה”ב, ברק אובמה. רף הציפיות שהם הציגו לפלסטינאים ולעולם כולו ביחס לוויתורים שישראל תהיה מוכנה לעשות היה גבוה כל-כך שהאכזבה העולמית מעמדתה של ישראל הייתה בלתי נמנעת לאור העובדה שנתניהו נאלץ לתקן את המעוות ולהנמיך את ציפיות העולם.

אולמרט הגיש לעבאס מפה שכללה נסיגה ישראלית מ-97 אחוזים משטחי הגדה המערבית, הריסה של למעלה מ-100 התיישבויות וחלוקה של ירושלים. בסתיו שעבר דיבר אובמה על רצונו העז להכיר במדינה פלסטינית בטווח של שנה, ובעצם האיץ ודרבן את הרשות הפלסטינית לעמדה החד-צדדית והבלתי מתפרשת שבה נקטה.

וכך, נותר נתניהו עם התפקיד כפוי הטובה של הנמכת הציפיות. מדינה פלסטינית? אוקיי, אבל לא כל עוד לעבאס אין שליטה אפקטיבית על ציבור הבוחרים שלו, לא כל עוד עשרות אלפי רקטות מכוונות לעברינו מהשטחים (זוכרים את החמס בעזה?), לא על 97 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, ולא בכפוף להסדרים “יודנריינים”. לא ללא שליטה ביטחונית לאורך עמק הירדן ועל רכס הרי השומרון, לא כל עוד נמשכות ההתקפות הפלסטיניות על ישראל בפורומים בינלאומיים והטלוויזיה הפלסטינית משדרת שידורים אנטישמיים, לא כל עוד הפלסטינים ממשיכים לקשקש על חזרת פליטים לישראל, ולא לחלוקה מחדש של ירושלים.

דרך ארוכה עוד צפויה לפלסטינים עד שירדו מהעץ, יתבגרו ויהיו מוכנים להסדר שלום מציאותי. אבל העולם ממשיך להזין את שאיפותיהם שאינן יודעות שובעה ולתגמל אותם על עמדתם העיקשת. הכרה בפלסטין כ”מדינה” וירטואלית באו”ם למרות חוסר נכונותם של הפלסטינים לשים קץ לעימות עם ישראל, היא אך ויתור נוסף בסדרת הפינוקים שזוכים לה הפלסטינאים מהעולם.

בהתעלמותו מהוויתורים הישראלים למען השלום ותביעתו המתמדת לוויתורים נוספים, תוך התייחסות לפלסטינאים כאל תינוק מפונק שאי אפשר להגיד לו “לא”, העולם אינו מקדם את הסיכוי לשלום. הוא מרחיק אותו.

* פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 19 בספטמבר 2011.