דרשה זו, בנושא “דה-לגיטימציה בינלאומית וחוסנה של ישראל”, ניתנה בשבת פרשת ניצבים-וילך, תשס”ט (12 בספטמבר 2009), בתור מרצה אורח בקהילת ישראל הצעיר בווסט סייד בניו יורק.

הגעתי לכאן מישראל כדי להגיד לכם שישראל נמצאת תחת מתקפה, ולבקש מכם להרים את קולכם להגנתה. באתי כדי לומר לכם שבסתיו זה, עם התקרב יום הדין, אנו הישראלים זועמים ומודאגים מאוד מהכיוון שאליו נוטה חוות הדעת הבינלאומית ומדיניות הממשלה. אנחנו איתנים, אך מודאגים.

הישראלים מאוחדים יותר מתמיד סביב קונצנזוס חדש לגבי ביטחון ומדיניות חוץ. אך בו בעת, אנחנו נתונים לבידוד, דה-לגיטימציה, ואפילו דמוניזציה. כתוצאה מכך, אנחנו זקוקים מכם לקום ולהילחם נגד האי-צדק האדיר הזה.

אמרתי שאנחנו איתנים, אך בו בעת גם מודאגים. מדוע אנחנו חוששים כל כך?

מפני שהאקלים האינטלקטואלי, והטון של הדיון הבינלאומי על ישראל ועל המדיניות הישראלית נהיו ארסיים ברשעותם.

כיום נהיה מקובל, ואפילו די סטנדרטי, להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות; לדרוש העמדה לדין פלילי של מנהיגים ישראלים ואנשי צבא בבתי משפט בינלאומיים; להעלות את הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד; לדון בחרם כלכלי על חברות ישראליות; לפרסם עלילות דם על חיילי צה”ל; לפרסם מאמרי דעות בכתבי העת המכובדים ביותר המביעים תמיכה בזכות ה”שיבה” כביכול של הפלסטינים, ובפתרון חד-מדינתי; להביע אהדה לרודנים ולתנועות דתיות שבכוונתם להשמיד את ישראל, ושבקושי מסתירים את שנאתם למערב; להתייחס לרודנים כסלבריטאים, ולהעניק להם תהילה תזזיתית בתקשורת, כאילו היו כוכבי רוק — אפילו כאן, בניו יורק, כולל בחודש הזה ממש.

אז כמו שאמרתי, אנו הישראלים איתנים, אך מודאגים.

תוכלו לחשוב, אולי, שאני מגזים. אך הבה נבחן את העובדות.

עיתון שוודי, גם אם הוא צהובון, החליט לפרסם עלילת דם לפיה צה”ל סחר באיברים פלסטינים. עוד גרוע מכך, ההאשמה היתה כי ישראל הורגת פלסטינים בכוונה על מנת לקצור את איבריהם. המחבר בעצמו אומר שהוא אינו יודע אם זה נכון, ושאין לו שום הוכחות כדי לבסס את טענותיו, אבל עורך העיתון אומר שהוא עדיין פירסם את הטענה, מפני שהיא היתה יכולה להיות נכונה! כלומר, לדעתו מתקבל על הדעת שדבר כזה באמת קרה; אפשרי שישראל עושה דברים כאלה.

הלוס אנג’לס טיימס פרסם לאחרונה מאמר דעה, (מאת ישראלי כמובן), שקרא לחרם כולל על ארצו שלו. שוב, ההחלטה לפרסם מאמר כזה בעמוד דעות יוקרתי אומר שהעורך מרגיש שהדיון על חרם עולמי על ישראל, הינו או שעשוי להיות לגיטימי. דבר כזה לא היה קורה לפני עשר שנים. אנו עדים להרחבה של שוק הרעיונות עד כדי כלילה של השמצה, דה-לגיטימציה, ואפילו דמוניזציה מוחלטת של ישראל.

ולכן אני אומר שוב – אנחנו איתנים, אך מודאגים.

זכרו שכמעט כל ממשלה בעולם יצאה מדרכה, לפני כמה שנים, לגנות כמה קריקטורות תמימות לחלוטין שהעליבו כמה מוסלמים בתיאורם את מוחמד. ללא שיפוט השוואתי של עלבון יחסי, אף אדם רציונלי לא יכול לטעון שתיאור דמות דתית שמתה מזמן משתווה בכל צורה שהיא להאשמת יהודים בני זמננו ברצח פלסטינים חפים מפשע כדי לגנוב את דמם ואיבריהם. אין אדם אינטליגנטי שיכול להתעלם מההדים העולים מן הפרסום הזה, הדים שמקשרים אותנו למאות שנים של עלילות דם נגד יהודים, ולתוצאותיהן: פוגרומים ומחנות ריכוז. אבל ראש הממשלה ושר החוץ השוודי סירבו להרחיק עצמם מהמאמר, שלא לומר לגנותו. גם שום מנהיג אחר בעולם לא חש צורך להגיב.

על ידי בחירתם בשתיקה, הם כולם הופכים לסייעים של גזענות.

כאשר למתקפה על ישראל בסגנון השוודי מתווספים גם ארגונים המציגים עצמם כשומרים העולמיים של זכויות האדם, הדבר הופך ממחזה מגוחך, למסע שמטרתו ערעור הלגיטמציה של ישראל.

החל מועידת דרבן, ואחרי המלחמות ההגנתיות האחרונות של ישראל נגד חיזבאללה ונגד חמאס, ארגונים כגון Human Rights Watch, אמנסטי, Oxfam ואחרים – רבים מהם מבוססים כאן בניו יורק, ולא באירופה – פרסמו דו”ח אחרי דו”ח, שבהם מדביקים על מעשיה של ישראל תוויות של פשעי מלחמה, מעשי טבח, תקיפה מכוונת על אזרחים, שימוש בכוח לא פרופורציונלי, ענישה קולקטיבית, וטיהור אתני. מעצמות זכויות האדם האלו מנהלות מלחמת דין עולמית נגד ישראל, תוך שימוש במונחי החוק הבינלאומי וזכויות האדם בניסיונם להציג את ישראל כפושעת. הצעד הבא במסע ההכפשה הזה יהיה דו”ח גולדסטון, הצפוי בשבוע הקרוב; החקירה רשמית של האו”ם על פשעי המלחמה שכביכול ביצעה ישראל ברצועת עזה. ובראשה יהודי.

כנראה שנפתחה עונת הצייד על ישראל.

וכך, למרות החוסן שלנו, אנחנו מודאגים.

לפני כמה ימים הייתי בטורונטו. בטורונטו, יוצרי קולנוע וסופרים כגון ג’יין פונדה ונעמי קליין פתחו בחרם על פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, מפני שהפסטיבל מציג כמה סרטים לכבוד חגיגות המאה של תל אביב. לטענתם, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שנכח בפסטיבל, הוא פושע מלחמה, מפני שתל אביב בנויה על חול פלסטיני גנוב. “הצהרת טורונטו”, כך כינוייה, נחתמה על יד פונדה ועוד 100 אחרים, וטוענת כי “באותה שנה שבה עזה הותקפה, לא יאה להאיר זרקור חגיגי על תל אביב.”

באנגליה, השיח אינטלקטואלי בנושא ישראל – בתקשורת, באקדמיה ובחוגים ספרותיים – עברה בעשרים השנים האחרונות מלהיות די פרו-ישראלית, לאנטי-ישראלית ואנטי-ציונית בעליל. היועץ המשפטי למשרד החוץ הישראלי לשעבר, אלן בייקר, שעובד כיום כעורך דין פרטי המתמחה במשפט בינלאומי, אמר לי שהוא מייעץ לטייסים מסחריים של אל על, שעדיין משרתים במילואים בחיל האוויר, לא לנהל טיסות אל בריטניה, ספרד או בלגיה – משום שהם עלולים להיעצר באותן מדינות בגין פשעי מלחמה.

אז אני שואל אתכם: איך נוכל למנוע את הפיכתה של אמריקה לבריטניה? איך נוכל למנוע את הדיבורים על חרם והפסקת ההשקעה הכלכלית במדינת האפרטהייד הישראלית – דיבורים שהם כל כך נפוצים באנגליה כיום – מלחצות את האוקיינוס האטלנטי? מה עלינו לעשות כדי למנוע את הידרדרות דעת הקהל אל הטירוף האירופאי שבו מוצגת ישראל כמדינה פושעת?

שהרי גם כאן, בניו יורק ובוושינגטון, נושבות רוחות אינטלקטואליות זדוניות.

וולטר ראסל מיד, הוגה דעות חשוב במדיניות חוץ במועצה ליחסי חוץ כאן בניו יורק, כתב מאמר מרכזי בגיליון פברואר של כתב העת Foreign Affairs, שבו הוא קורא לקהילה הבינלאומית לתת מבט נוסף, חיובי יותר, על זכות השיבה הפלסטינית. כך גם חוסיין אגא ורוברט מאלי, בגיליון אוגוסט של הניו יורק טיימס. מיד הוא אדם הגון, מהזרם המרכזי, שבדרך כלל חיובי כלפי ישראל, ושבעבר נשא דברים במרכז המחקר שאליו אני משוייך: מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים בישראל. אך זה לא מנע ממנו היום לתמוך במשהו אשר שוחק בצורה פטאלית את הבסיס למדינה היהודית.

הליכה לכיוון זכות השיבה הפלסטינית תוביל ללא ספק לסופה של ישראל. ההשלכה נטו של מאמרים אלה היא שאין מקום בלבם האסטרטגי למדינה יהודית במזרח התיכון. הם רוצים שתהיה לנו יותר הבנה לדרישות הפלסטינים!

בתגובה, אני אומר שהפלסטינים כבר עכשיו מקבלים יותר מדי אהדה בינלאומית. ההיסטוריה שלהם היא סיפור שקרי אחד גדול של דחיית ישראל והעולם. אין להם שום סיבה להזדעזע מכך שקמה ונבנתה מדינה יהודית. הרי הם היו מודעים לכוונה הזו של הקהילה הבינלאומית מאז 1922. את האמת הזאת הם הכחישו ללא הרף, ודחו את כל הפשרות שהוצעו להם. להיסטוריית ההשתוללות שלהם לא מגיעה אהדה; אין לנו שום מחוייבות להעניק להם יותר זכויות!

אסור שיימחקו שישים שנה של הישגים ישראליים ובניין מדינה, רק מפני שהעולם הערבי הכושל רוצה לכפות עוד כישלון, הפעם התנועה הלאומית הפלסטינית, ומדינה פלסטינית, שאם תקום, תיכשל ללא ספק גם היא – על ישראל.

העולם הערבי הוא הוא האחראי לסבל הפלשתיני, ולא ישראל או המערב! הם החזיקו ומחזיקים את הפליטים הפלסטינים כקלפים פוליטיים, ומונעים את יישובם מחדש. ועל זה ישראל והמערב צריכים לשלם?! חשיבה כזו היא מסוכנת ומרושעת, והיא צוברת תאוצה אפילו בחוגי מדיניות חוץ חשובים כאן בארה”ב.

ובינתיים, מתנגדיה הארסיים של ישראל עושים חגיגה. צ’ארלס אנדרלין מערוץ הטלוויזיה הצרפתי 2TV, אביה של עלילת “מוחמד אל-דורא” הנודעת, קיבל לא מזמן את אות לגיון הכבוד של צרפת מאת הנשיא סרקוזי. הפעילה האנטי-ישראלית פליציה לנגר קיבלה את אות הצלב הפדרלי הגרמני, וליו”ר ועידת דרבן מרי רובינסון הוענקה מדליית החירות הנשיאותית של ארה”ב, מאת לא אחר מאשר נשיאכם המכובד, ברק אובמה.

קלאודיה רוזט כתבה שכיום הגענו לתקופת “הרודן הסלבריטאי”. כמעט לא חולף שבוע מבלי שמעלליו של רודן זה או אחר יחטפו את הכותרות. שבוע אחד מארח קים ג’ונג איל הצפון קוריאני את ביל קלינטון לארוחת ערב ולשחרור עצורים. שבוע אחר, מועמר קדאפי חוגג את שחרורו של אחד ממחבלי הלוקרבי שלו, ואחריו טאן שווה מבורמה מנצל את פוליטיקת בני הערובה כדי להגניב ביקור בית מאת הסנטור ג’ים ווב. מחמוד אחמדינג’אד מגיע לניו יורק ומבלה בארוחת ערב עם 1,000 חברים במלון גרנד הייאט, וסועד בארוחת צהריים עם 50 מנבחרי מעצבי דעת הקהל האמריקאית במלון אינטרקונטיננטל. קדאפי מדורג אפילו יותר גבוה מאחמדינג’ד ברשימת הנואמים באו”ם בספטמבר 23 – באסיפה הככלית הקרוב אצלכם.

לפני דור, דיקטטורים מסוג זה התהדרו בהרבה פחות יוקרה. סדאם חוסיין התחבא בבור עכביש, קדאפי היה עסוק בניסיונות לפייס את אמריקה, וכוחו של אסד התנדנד. היום, לעומת זאת, הנשיא אובמה חולק “כבוד” מהר יותר משיספיקו שליטי טהרן, טריפולי, פיונגיאנג או קראקס לירוק חזרה את טינתם היישר בפרצופו.

חבריי, קיים יקום אלטרנטיבי, מוזר וקשה להבנה, המשתלט על העניינים הבינלאומיים, שבו השיח עוסק פחות בהגינות ובמוסר, ויותר בריגושים, מוזרויות, ראוותנות, ורודנים-סלבריטאים.

הרשו לי לספר לכם סיפור אמיתי שהתרחש רק לפני כמה חודשים בבית החולים ע”ש חיים שיבא בתל השומר בישראל. אני עוסק בקשרי צבור לטובת בית החולים.

ילדים פלסטינים רבים החולים בסרטן מקבלים טיפול בבית חולים ישראלי זה. לפני כמה חודשים, הגיע ילד פלסטיני בן שמונה מעזה לבית החולים, שחלה בסוג נדיר של סרטן. היה ברור שימות אם לא יקבל השתלת מח עצם.

שיבא עבדה קשה כדי לקבל אישור להיכנס לעזה ולבחון את קרובי המשפחה של הילד, עד שמצאו אח בן 18 שנמצאה אצלו התאמת מח עצם כמעט מושלמת. הבעיה היתה שהרשויות הישראליות לא רצו להרשות לאחיו להיכנס לישראל בשביל הניתוח, כי האח בן 18 היה פעיל חמאס.

מספר רופאים בבית החולים הם פעילים בכירים בארגון הישראלי רופאים למען זכויות אדם, והם, יחד עם חתנו של שמעון פרס, שהוא גם רופא בכיר בבית החולים, עתרו בהצלחה למשרד הביטחון כדי להעניק פטור מיוחד, ולאפשר לאח להיכנס לישראל. כדי להציל את חיי אחיו הקטן.

האח הגיע ביום שישי אחר הצהריים. ביום שישי בערב, הרופאים התחילו בתהליך המורכב והעדין. בתוך חלון של 24 שעות, היה צריך לדכא את המערכת החיסונית של החולה, לאסוף את מח העצם מהאח התורם, ולהשתילו. הרופאים החלו בתהליך.

אבל בליל שישי בחצות, האח התורם מעזה נעלם. פשוט נעלם. חלף עם הרוח. הרופאים השתגעו. אחות אחת אמרה: ראיתי שני סוכני שב”כ שבאו ולקחו אותו. השב”כ הבריחו מהמקום את הצעיר בן ה-18. היה זה גזר דין מוות לילד הפלסטיני החולה בן השמונה.

אז מה עושים? מנהל בית החולים התקשר למשרד ראש הממשלה באמצע הלילה, ואלה הזעיקו את השב”כ. איפה תורם מח העצם שלי, הוא דרש לדעת!

כן, הברחנו אותו, הסבירו בשב”כ. ולמה? אתם מבינים, הם האזינו לשיחות הפלאפון של הבחור בן ה- 18. מתוך בית חולים ישראלי, שאליו הובא במיוחד כדי להציל את חייו של אחיו הצעיר, מחבל פלסטיני צעיר זה העביר הוראות טלפוניות לפעילי חמאס בעזה כיצד לעקוף את האבטחה בבית החולים תל השומר ולפוצץ את המקום!

עכשיו, אני רוצה שכל אחד מכם יזכור: אנחנו – הישראלים – “פושעי המלחמה”! נכון?

ובכן חבריי, העולם הוא מקום מפחיד. יש הרבה ממה לפחד. הרבה על מה להתפלל.

חז”ל אומרים שהפחד הוא דבר טוב. שלמה המלך אמר במשלי: “אשרי אדם מפחד תמיד.”  הרב סולובייצ’יק לימד שתפילה אמיתית נובעת מתחושה של פחד וחשש. מצרה. “רק הסובל מתפלל באמת”, כתב הרב. “אם אדם לא מוצא את עצמו במצוקה, אם אינו מוטרד משום דבר, אם אינו יודע צרה מהי – אז אין הוא צריך להתפלל. לאדם מאושר, לאדם שבע-רצון, סוד התפילה לא נגלה. ה’ לא צריך תודה, ולא מזמורים. הוא רוצה לשמוע את זעקת האדם, המתמודד עם המציאות האכזרית. הוא מצפה שהתפילה תעלה מעולם סובל, המודע לצרכיו אמיתיים.”

בראש השנה אנחנו מתפללים:

ובכן תן פחדך ד’ אלוקינו על כל מעשיך

ואימתך על כל מה שבראת

וייראוך כל המעשים

וישתחו לפניך כל הברואים…

במילים אחרות, הכל מתחיל בהלם ומורא: “חיל ורעדה יאוחיזון”.

המדרש בספר אסתר אומר שאין דבר שמדרבן את העם היהודי לחזור תשובה יותר מ”שקליו של המן” – אותן מטבעות כסף שהוא שילם למלך אחשוורוש כשוחד, כדי לקבל צו מלכותי להרוג את כל היהודים. שקליו של המן, כך אומר המדרש – האיום של המן להשמיד את העם היהודי – היו יעילים יותר בהמרצת יהודים לחזור בתשובה, מאשר הנבואות והתוכחות של כל 46 הנביאים בתנ”ך!

לכן, חבריי, דאגתנו לישראל, ולאווירה האינטלקטואלית סביבה, צריכה להמריץ אותנו לתפילה ולפעולה.

לעודד אותנו להתבטא ולדבר להגנתה של ישראל.

ואני שואל אתכם: האם יהדות ארה”ב עשתה את כל מה שהיא יכולה וצריכה לעשות, כדי להדוף את הלחץ הבלתי צודק והבלתי מוסרי הזה על ישראל?

בואו ניקח את נושא הלחץ שמפעילה וושינגטון על ישראל לגבי סוגיית ההתנחלויות. אני לא הולך לדון כאן בסוגייה עצמה, או להביע דעה לגבי החוכמה או האפקטיביות של החלטת ממשל אובמה להפוך את ההתנחלויות לנושא בעל חשיבות עליונה.

אבל אני כן הולך להטיל ספק בחד-צדדיות המגונה של הממשל, בלוחצו על ישראל מבלי להתנהל בקשיחות דומה כלפי הערבים. חוסר איזון זה יצר דינמיות מאוד לא מועילה באזור, לפיה הערבים מרגישים שהם יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר, בזמן שאמריקה מכה בישראל.

מזכירת המדינה הילרי קלינטון אמרה לקונגרס ב-27 במאי, כי “בנוגע להתנחלויות, הנשיא היה מאוד ברור. הוא רוצה לראות ששמים קץ להתנחלויות – לא לכמה מהם, לא למאחזים, לא ליוצאים מן הכלל המאפשרים גידול טבעי … זוהי עמדתנו. זה מה שהעברנו בבהירות רבה, ואנחנו מתכוונים להתעקש על הנקודה הזאת.”

בעל טור בג’רוזלם פוסט הציע שימוש בשפה דומה בגישת אובמה לאיראן. ככה היתה נשמעת גישה קשוחה כזו אם היו מפנים אותה לאיראן: “עם כל הכבוד לאיראן, לנשק הגרעיני שלה, ולחסות שהיא נותנת לטרור, הנשיא היה מאוד ברור. הוא רוצה לראות ששמים קץ לנשק הגרעיני – לא רק לחלק מהנשק גרעיני, לא רק לראשי הנפץ, ולא רק לטילים … זוהי עמדתנו. זה מה שמסרנו בבהירות רבה, ואנחנו מתכוונים להתעקש על הנקודה הזאת.”

אבל את זה לא שמעתם, נכון?!

או מה לגבי הסורים? “בנוגע לחסות שנותנת סוריה לטרור, הנשיא היה מאוד ברור. הוא רוצה לראות ששמים קץ לחסות שנותנת סוריה לטרור – לא רק לאימוני המחבלים, לא רק למעבר הבטוח שמאפשרים להם, לא רק נגד ישראל, לא רק נגד עיראק… זוהי עמדתנו. זה מה שמסרנו בבהירות רבה, ואנחנו מתכוונים להתעקש על הנקודה הזאת. “

אבל שוב, גם אובמה וגם מזכירת המדינה קלינטון מעולם לא התקרבו לביטוי של “אהבה קשוחה” כזאת נגד סוריה.

אז אני שואל: איפה היה הקול של יהדות אמריקה בכל הנוגע ללחץ החד-צדדי שהפעיל ממשל אובמה על ישראל?

חז”ל כתבו על העובדה שבמהלך יציאת מצרים , עבר עם ישראל דרך מקום שנקרא “פי החירות”, שנקרא בזמנים קדומים יותר “פיתום”. והם מסבירים כי השם פיתום בא מלשון “פה סתום” – לשון שנשתתקה. עבדים הם מושתקים. אין להם קול. כשהעם היהודי, לעומת זאת, יצא ממצרים, פיתום – פה סתום – נהפך לפי החירות – פיות משוחררים. ומאז הם יכלו להשתמש בלשון הזו שהשתחררה כדי לשיר שירה, לתת תודה לאלוקים. לדבר בעד עצמם.

היום גם עלינו למצוא את לשונותינו המשוחררות, ולא להשתקק אל מול הפוליטיקלי קורקט או רוחות הכפור הפוליטיות. יהדות ארה”ב צריכה להיות, חייבת להיות, סלע התמיכה של העם היהודי מול הכפור הפוליטי הערמומי, הנבזי, העמוק נגד ישראל.

או במילותיו של הנביא ישעיהו, אותן אנחנו קוראים היום בהפטרה – “על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה”. עלינו לחזק את שומרי חומות ירושלים, אלה המשקיפים ומגינים על ישראל, כל היום וכל הלילה.

מיהם אותם שומרים שמגינים על ירושלים? הרד”ק אומר שהשומרים הם יהודי התפוצות, שמתפללים יומם וליל לביטחון ולשלום בציון; שתומכים בישראל מבין אומות העולם; שמגינים על ישראל מפני האשמות מגוחכות ומקוממות של פשעי מלחמה; שמרימים את קולם בהתנגדות נגד הפעלת לחצים בלתי הוגנים ובלתי מאוזנים על ישראל ע”י וושינגטון; שתומכים בבנייה ובהרחבה של ירושלים, ועוד.

שוב, מילות ההפטרה: “למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקתה וישועתה כלפיד יבער.”

חבריי, הצ’ולנט מחכה. “לא אעכב אתכם עוד הרבה זמן” – כפי שאמר הנרי השמיני לכל אחת משמונה נשותיו. אך יש לי הודעה נוספת למסור לכם הבוקר. שעם ישראל חזק, ואיתן, ומאוחד יותר מתמיד.

למרות כל הביקורת הבינלאומית אותה הזכרנו, והלחצים מבירות ידידותיות, קונצנזוס לאומי חדש קם בישראל. ראש הממשלה נתניהו מייצג בנאמנות ובדייקנות את הקונצנזוס החדש הזה.

הקונצנזוס הוא שבאופן עקרוני אנחנו כן מוכנים לחלק את הארץ עם הפלסטינים, ולאפשר למדינה שלהם לקום לצד זו שלנו. אבל בפועל אין שום סיכוי בעולם שנוכל להרשות לזה לקרות בקרוב, כי הפלסטינים עדיין מאוד, מאוד רחוקים מלהיות מוכנים לתת לנו את הביטחון, ההכרה והפשרות להם אנחנו זקוקים.

התוצאה הסופית היא שיהיה עלינו לנהל את הסכסוך עוד זמן רב. לא לכל הבעיות יש פתרונות, או פתרונות מוכנים.

ישראל יכולה לעשות, חייבת לעשות, ותעשה את כל מה שביכולתה כדי לנהל טוב יותר את הסכסוך, כדי להנמיך את הלהבות, וכדי לשפר את איכות החיים לאנשים משני צידי הסכסוך. אך לא סביר שנגיע לפתרון כולל לקונפליקט בשנתיים הבאות, כפי הנשיא אובמה הצהיר.

ההתקבצות של ישראל סביב הפרדיגמה הפיכחת הזאת מעניקה לנו חוסן. אנחנו לא ניתן שידחפו אותנו לתוך התנתקויות או נסיגות מסוכנות חדשות. וזו לא רק שאלה של אחדות. התעורר כאן קונזצנזוס ישראלי עמוק יותר. וההכרה הזאת היא – שאנחנו לא האשמים! אנחנו לא מאשימים את עצמנו. בעולם אולי מאשימים אותנו, אבל אנחנו לא! והביטחון העצמי הזה מעניק לנו כוח ונחישות אדירים.

אנחנו זקוקים גם לכם, שתכירו, שתבינו, שתכבדו, שתשקפו, ושתחזקו את הקונצנזוס החדש הזה.

משה רבינו מזהיר אותנו בפרשה של היום: “חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי ה’ אלהיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תיחת”. אל לך לפחד, היה חזק, מפני שה’ יהיה איתך, לא ינטושך ולא יעזבך, אל לך לפחד.

“בכל צרתם לא תצר”, כך אומרת ההפטרה. ה’ לא ירשה לאויבינו לפגוע בנו כרצונם. “עימו אנוכי בצרה”. הוא נמצא איתנו בעת צרתנו. הוא יגן עלינו, אם ננהג בתבונה ובנחישות, אם נרים קול ונעמוד איתנים ביחד!

תודה על ההזדמנות הזאת לפנות אליכם. שבת שלום ושנה טובה.