פורסם ב”ישראל היום” (עברית) בתאריך 14 בספטמבר 2012

“קיומה של המולדת היהודית הוא סמל לאמונתנו בכוח הטוב לנצח את הרע”, הכריז ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר. על רקע החיבור הנדיר לישראל, אין זה מפתיע שקנדה ניתקה השבוע קשריה עם איראן. 

ראש הממשלה בנימין נתניהו צדק כאשר שיבח את קנדה כ”מודל מוסרי לחיקוי” בעבור אומות העולם. בהתייחסו להחלטה של אוטווה ביום שישי האחרון לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם איראן, בירך נתניהו את ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר על “צעד מנהיגותי מוסרי ונועז” ועל “המסר העקרוני והחשוב לעולם כולו, שאסור שלמשטר החשוך באיראן יהיה נשק גרעיני. קנדה הוכיחה פעם נוספת כי עקרונות קודמים לנוחות, וכי אי אפשר לנהל מדיניות אם זו אינה משקפת ערכים.”

החלטתה של קנדה לנתק את הקשרים עם איראן אינה מפתיעה את אלה העוקבים אחר הדרך הדיפלומטית האמיצה שסללו בצורה מעוררת הערכה ראש הממשלה הקנדי ושר החוץ שלו, ג’ון בירד.

תחת מנהיגותם הפכה קנדה ללא עוררין לידידתה הטובה ביותר של ישראל. הם הובילו מהפכה תפיסתית באופן שבו הקנדים רואים את העולם, כולל הבנה מעמיקה והערכה לדילמות הקיומיות והביטחוניות העומדות לפני ישראל.

הרפר אימץ את ישראל כפי שלא עשה שום מנהיג קנדי לפניו. הוא היה המנהיג הראשון בעולם שהפסיק את העברת הכספים לרשות הפלשתינית ב-2006 עם השתלטות חמאס על עזה.במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, האשים הרפר את חיזבאללה במלחמה ובמותם של אזרחים, ודחה את הקריאות הגוברות להפסקת אש מיידית. הוא גם היה זה שהוביל את

החרם נגד כנס דורבן השני. הוא סיכל את קריאתן של שמונה המדינות המתועשות לחזרתה של ישראל לגבולות ’67 במסגרת הצהרת הסיכום שלהן בכינוס ה-G8 למרות לחצם של אובאמה ומדינות אירופה.

הרפר, בירד ועמיתיהם הביעו בעקביות את תמיכתם בישראל, לעיתים כקול יחיד אל מול דעת הרוב, גם בכינוסי פורום ה-G20, במועצת זכויות האדם של האו”ם בז’נבה, בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ובעצרת הכללית של האו”ם.

במהלך שלוש השנים שבהן ישבה במועצת זכויות האדם של האו”ם בז’נבה, עמדה קנדה לבדה להגנתה של ישראל. שמונה פעמים היה קולה של קנדה הקול היחיד נגד גינויים בלתי הוגנים של ישראל. בסתיו שעבר שינתה קנדה את הצבעותיה לטובת ישראל בשבע החלטות של עצרת האו”ם, וחתמה על הסכמים חדשים לשיתוף פעולה צבאי, ביטחוני ומודיעיני עם ישראל.

במהלך ביקורו במזרח התיכון ב-2011 אמר שר ההגנה הקנדי, פיטר מק’קיי, לרמטכ”ל גבי אשכנזי כי “איום על ישראל הוא איום על קנדה”. עמיתו של מק’קיי לקבינט, פיטר קנט, אמר ש”מתקפה נגד ישראל כמוה כמתקפה נגד קנדה”.

בנאומו בכנס הרצליה השנה, אמר שר החוץ ג’ון בירד באופן ברור כי “אין לישראל ידידה גדולה יותר בעולם מאשר קנדה. אין לכם בעלת ברית חזקה יותר שתעמוד לצידכם. לא נעמוד רק מאחוריכם, אלא נעמוד כתף אל כתף עם ישראל. קנדה לא תשמור על שתיקה בזמן שהמדינה היהודית עומדת תחת התקפה משום שהיא מגינה על שטחה ועל אזרחיה.”

אוטווה עומדת לצד ישראל, אמר בירד, כיוון שזו מסורת קנדית “לעמוד לצד זה שהוא עקרוני וצודק, ללא קשר אם זה פופולרי, נוח או רצוי”, ומשום שישראל מגלמת ערכים שקנדה מוקירה ומכבדת. “ישראל היא משואה של אור באזור המשתוקק לחירות, לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולשלטון חוק”.

בפברואר השנה אמר בירד לעיתונות הישראלית כי “סבי הלך למלחמה ב 1942 המאבק הגדול של דורו היה נגד הפשיזם והקומוניזם. המאבק הגדול של דורי, של דורנו, הוא נגד הטרור. פעמים רבות מדי עומדת ישראל בקו החזית של מאבק זה, ויש חשיבות עצומה לכך שננקוט עמדה עקרונית ונתמוך בידידתנו ובעלת בריתנו”.

הרפר ובירד גם אימצו מפורשות את שלושת העקרונות המנחים בהגדרת “האנטישמיות החדשה” על פי נתן שרנסקי (המכונה מבחן 3D). הם גינו את “המטח הבלתי פוסק של דמוניזציה רטורית, מוסר כפול ודה לגיטימציה” כלפי ישראל.

וכך הכריז בירד: “התקפה נגד ישראל כורכת יחד אידיאולוגיות אנטישמיות, אנטי-אמריקניות ואנטי-מערביות, כשהמטרה היא העם היהודי על ידי התמקדות במולדת היהודית, ישראל, כמקור העוול והסכסוכים בעולם, תוך שימוש בלתי מוסרי בשפת זכויות האדם. אנחנו צריכים לחתור ללא לאות כדי לחשוף אנטישמיות זו ולהראותה במערומיה.”

לאחר שנדחתה בקשתה של קנדה למושב זמני במועצת הביטחון של האו”ם, רמז הרפר כי עמידתה האיתנה של קנדה לצד ישראל היתה גורם בהחלטה זו. בעבור ראש הממשלה הקנדי היה זה מחיר פעוט לשלם, ולמרות הודאתו כי הגינות מוסרית זו אכן גובה מחיר דיפלומטי, אמר הרפר כי לא ישנה את דרכו.

“הדבר הקל ביותר לעשות”, אמר הרפר בכינוס של הקואליציה הבין-פרלמנטרית למאבק באנטישמיות שנערך באוטווה ב-2010, “הוא פשוט לזרום ולשתף פעולה עם הרטוריקה האנטי-ישראלית הזו, להעמיד פנים שמדובר בשיח הוגן ובלתי משוחד ולהצדיק את עצמך בתווית ‘מתווך’ ישר. אבל קנדה תנקוט עמדה (לטובת ישראל), יהא המחיר אשר יהא. לא רק משום שזה הדבר הנכון לעשות, אלא גם משום שההיסטוריה מראה לנו, והאידיאולוגיה של ההמון האנטי-ישראלי מעידה בצורה ברורה עוד יותר, כי אלה המאיימים על קיומו של העם היהודי, מאיימים, בטווח הארוך, על כולנו”.

“כל עוד אני מכהן כראש הממשלה, בין שזה באו”ם או בארגון המדינות הדוברות צרפתית או בכל מקום אחר, תבטא קנדה את עמדותיה בכל מחיר”.

הרפר מדבר לעיתים קרובות על לקחי השואה ומתייחס לישראל במונחים נבואיים כמעט. “זיכרון השואה אינו רק אקט של הכרה היסטורית גרידא, זהו אקט של התחייבות”, אמר הרפר. “אותם איומים קיימים היום… הזיכרון תובע מאיתנו התחייבות כבדת-משקל למלחמה באיומים אלה”. הוא ממשיך ואומר ש”קיומה העיקש של המולדת היהודית הוא סימן של תקווה וסמל לאמונתנו בעתיד האנושות, בכוחו של הטוב לנצח את הרע”.

המדיניות האמיצה של קנדה, שאינה חוששת לשחות נגד זרמים רבי-עוצמה, מעניקה לנו כישראלים תקווה שעדיין קיימים אנשים הגונים בעולם, חלקם אפילו בעמדות כוח; שיש מנהיגים שלא ייכנעו לדמוניזציה או לעיוות האורווליאני של ההיסטוריה; שמנקודת מבטה של ישראל יש תקווה לעולם טוב יותר.

* הכותב עומד בראש המשרד הישראלי של השדולה היהודית קנדית.