פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 8 במאי 2012
אי אפשר לקרוא את ההכרזה המפתיעה על ביטול התוכנית להקדמת הבחירות והקמת ממשלת אחדות לאומית ליכוד-קדימה (עליה נמנים 94 מתוך 120 חברי הכנסת!) כעוד מניפולציה פוליטית ממולחת גרידא. הדרך היחידה להסביר אותה היא לראות בה הכנה להתמודדות עם האתגר הגדול מכולם: האיום הגרעיני האיראני.
‘המפץ הגדול’ הפוליטי הזה לא היה מתרחש, מן הסתם, אילולא היה משרת את האינטרסים הפוליטיים הצרים של כל המעורבים בדבר: בנימין נתניהו מהליכוד, המבקש לעצמו ממשלה יציבה שתביא אותו עד סוף שנת 2013, תוך שהוא בולע וקובר את קדימה בדרך; שאול מופז מקדימה, שהיה צפוי להתרסק בסקרים בספטמבר; אהוד ברק מהעצמאות, שהיה, ככל הנראה, מחוסל אלקטורלית; ואביגדור ליברמן מישראל ביתנו, שדחק את עצמו ואת ממשלת הקואליציה שהוא שותף לה לפינה בנושא הגיוס הצבאי לחרדים.
‘המפץ הגדול’ הזה שולח ריקושטים גם למפלגת העבודה הגועשת של שלי יחימוביץ ולמפלגת ‘יש עתיד’ החדשה והלוהטת של יאיר לפיד. שתי אלה יימקו עכשיו באופוזיציה (או במעמקי השכחה) במשך זמן רב. מנקודת המבט של נתניהו ומופז, זה פשוט מעדן.
נכון גם שממשלה רחבה כל-כך תוכל לטפל ביתר קלות בשלושת הבעיות הבוערות ביותר העומדות על סדר היום שלנו בימים אלה: החלפת חוק טל וטיפול בנושא גיוס החרדים; העברת תקציב 2013-2014; ושינוי שיטת הבחירות. פרשנים ישראלים נאיביים חולמים גם על יוזמת שלום ישראלית חדשה בחזית הפלסטינית. כך או כך, הבסיס הפוליטי האיתן כסלע שמספקת ממשלת האחדות מאפשר לנתניהו להתמודד ביתר קלות עם בעיות אלה, כמו גם עם בעיות אחרות, כמו סוגיית המאחזים.
אבל ספק אם צפויות לנו מהפיכות אמתיות, ואני גם לא חושב שסוגיות אלה נמצאות בראש סדר העדיפויות של ראש הממשלה.
השוליים לשינוי פוליטי משמעותי, בכל אחת מהסוגיות הללו, צרים מאוד. מעשית, כל הֶסְדר חדש שמטרתו ליצור לחץ ולהמריץ את החרדים להשתלב בשוק העבודה ולעשות שירות אזרחי או צבאי, ייגמר בעסקת פשרה שתביא, במקרה הטוב, לשינוי שולי והדרגתי. תקציב השנה הבאה יהיה בסופו של דבר תקציב צנע דרקוני עם תוספת משמעותית לצבא, תקציב שישלם מס שפתיים בלבד לתביעות הגוברות לצדק חברתי וכלכלי.
תיתכן רפורמה קלה במערכת הפוליטית, אולם אני מניח ששינויים נרחבים יותר ייבלמו על ידי קבוצות לחץ עדתיות ודתיות. אין כרגע שום שותף פלסטיני הגיוני לניהול מו”מ ריאלי, ולא נתניהו, לא מופז ולא ברק מתכוונים לתמוך בעוד נסיגה חד-צדדית.
זה מביא אותנו לאיראן, אחד הנושאים שבהם כן צפויות החלטות נוקבות ומרחיקות לכת. בממשלת נתניהו ובקבינט המדיני-ביטחוני יושבים עכשיו שלושה רמטכ”לים לשעבר (ברק, יעלון ומופז), עובדה שהיא כשלעצמה סוג של הרתעה. זה אמור לתת לאיראנים ולממשל אובמה זמן לעצור ולחשוב, ולהקשיח את גוום של מנהלי המו”מ מטעם המעצמות (ה-P5+1). הנוכחות הצבאית המסיבית הזאת גם מהווה משקל נגד לרמיזות המסוכנות מצד ראשי סוכנויות המודיעין לשעבר, דגן ודיסקין, על “חוסר אחריות ומשיחיות” בקבלת ההחלטות בנושא איראן.
אני יודע שלמופז היו כוונות ממשיות לצאת בקמפיין רציני נגד נתניהו בסתיו הקרוב, וכי הוא בנה מכונת הצבעות משומנת היטב מתוך כוונה לחתור תחת הבסיס הפוליטי של הליכוד בקרב מעוטי היכולת. בניגוד לפרשנים רבים אחרים, מעולם לא ביטלתי את יכולותיו של מופז או את סיכוייו כ”אנדר-דוג”, גם מעולם לא התרשמתי מאוד מהסקרים הנוכחיים שצפו לנתניהו יתרון מוחץ. אם מופז החליט עכשיו, למרות הכול, להצטרף לממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הוא כנראה יודע משהו שאנחנו לא. הוא כנראה מבין שאנו עומדים לפני עימות עם איראן ושהאחריות הלאומית מחייבת לסגור את השורות.
כשאשתי יצאה הבוקר לקניות, אמרתי לה שהגיע הזמן להצטייד בסוללות ובבקבוקי מים.
