הופיע בישראל היום באנגלית ובג’רוסלם פוסט, 21.4.2017

אישה חולה סרטן מעזה ואחותה שליוותה אותה לטיפול בבית חולים בישראל נתפסו לאחרונה עם חומרי חבלה שהחביאו בתוך הציוד הרפואי שקיבלו מישראל. סגן שר הביטחון אלי בן-דהן חשף במרץ כי חמאס משתמש בחולי סרטן מעזה להברחת כסף וזהב לישראל למימון פיגועים.

רבים מאתנו זוכרים את וופאה סמיר אבראהים אל-ביס, צעירה מהרצועה שנתפסה ב-2005 עם 10 קילו חומר נפץ בתחתוניה, בדרכה לביצוע פיגוע המוני בבית החולים סורוקה שבו קיבלה טיפולים בעקבות כוויות. היא הודתה שגויסה לגדודי חללי אל-אקצה של פת”ח, וסיפרה שרצתה להרוג בבית החולים ילדים ישראלים רבים ככל האפשר.

למרות הסיכון הביטחוני שמקרים אלה ממחישים, ישראל מאשרת לרבבות פלסטינים בשנה לצאת מהרצועה לתחומי ישראל לקבלת טיפול רפואי בישראל, ביו”ש ובירדן. אני יודע זאת ממקור ראשון. במשך עשר שנים שימשתי מרכז קשרי חוץ בבית החולים שיבא בתל-השומר, בית החולים הגדול במזרח התיכון. בכל רגע נתון, רבע מכלל החולים בבית החולים לילדים של שיבא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא היו ערבים מרצועת עזה. הטיפול בילדים אלה, מחמאסטן העוינת, הוא מחויבות הומניטרית מורכבת, פרי חמלה ששורשיה בהיסטוריה ובמסורת של עם ישראל.

הרופאים ואנשי המנהלה בשיבא – וכמותם בשאר בתי החולים בישראל, המטפלים אף הם בפלסטינים מעזה ומיו”ש, בפליטים מסוריה, ובחשאי גם באזרחי מדינות ערביות אחרות – גאים מאוד במאמץ המשותף הזה. כמה כואב אפוא לגלות כיצד מנצלים גורמים זדוניים את המקצוענות ואת הרצון הטוב למטרותיהם האכזריות; כשהם משתמשים בנדיבות ההומניטרית שלנו להפקת טרור.

למקרה שפל אחד הייתי עד ראייה. לפני שנים אחדות הובא לשיבא ילד פלסטיני בן שמונה שלקה בסרטן נדיר. הוא נזקק להשתלת מח עצמות להצלת חייו. בית החולים עמל על השגת אישור להיכנס לרצועה ולבדוק את קרובי משפחתו של הילד. ואכן הרופאים איתרו התאמה כמעט מושלמת אצל אחיו בן ה-18 של הילד. אלא שהאח היה פעיל חמאס מן הגרעין הקשה, בעל קשרים עם מחבלים מוכרים, ורשויות הביטחון חששו לאפשר לו להיכנס לישראל. קבוצת רופאים משיבא פנתה למשרד הביטחון, והצליחה לשנות את דעתו ולאשר לאח הטרוריסט להיכנס לישראל ולהציל את חיי אחיו הקטן.

האח הגיע ביום שישי לקראת ערב. הרופאים החלו בהליך המורכב. בתוך חלון זמן בן יממה אחת יש לדכא את המערכת החיסונית של הילד החולה, לשאוב מח עצמות מאחיו התורם, ולהשתילו. בחצות הלילה הגיע זמן שאיבת המח מהתורם – והבחור איננו. נעלם! הרופאים היו על סף אובדן עשתונות. אחות אחת אמרה: ראיתי שני שב”כניקים באים ולוקחים אותו. זה היה גזר דין מוות לילד בן השמונה.

מה עושים במצב כזה באמצע הלילה? מנהל בית החולים התקשר למשרד ראש הממשלה. איפה התורם שלי? – הוא דרש לדעת. כעבור שעה או שעתיים חזר אליו בכיר בארגון. כן, אמר, השב”כ לקח אותו. לא לקחנו סיכון, והאזנו לשיחות הסלולריות של הבחור. מתוך בית החולים הוא הסביר בטלפון למפקדים שלו בעזה איך לעקוף את האבטחה במקום – המקום שאליו בא להציל את חיי אחיו! – ולבצע פיגוע.

(סוף מעשה: לבקשת מנהל בית החולים, בארבע בבוקר הוחזר המחבל הצעיר לשיבא, אזוק ברגליו, לצורך שאיבת מח העצם. וכעבור כמה שעות נלקח משם אחר כבוד למתקן השב”כ. הרופאים הצליחו להציל את חיי אחיו).

הסיפור, כמובן, מרתיח את הדם. קשה לתפוס איך אפשר לעקוץ כך את מי שגומל עמך חסד, ולנצל את טוב לבו כדי לגמול לו בפיגועים אכזריים. הוא מקומם במיוחד את הנפש הישראלית לנוכח העובדה שאנו אלה המואשמים בפי הקהילייה הבינלאומית באכזריות ובפשעי מלחמה. הדמוניזציה נעשית לנו, לא לדמונים הששים לפוצץ בתי חולים המשרתים בין היתר את בני עמם ואף את בני משפחותיהם.

הלב מתקומם גם משום שלעולם לא אכפת. נניח שהייתי מספר את הסיפור לעיתונאי זר בכיר (הדבר לא התאפשר במקרה ההוא); כתב הניו-יורק טיימס בישראל, למשל. צריך תמימות וחוסר היכרות מוחלט עם המציאות כדי לחשוב שיש סיכוי שהסיפור, המציג את הפלסטינים באור שלילי ואת ישראל באור חיובי, היה מתפרסם בהבלטה בעיתון, כאותן ידיעות על אכזריותה של ישראל המופיעות חדשות לבקרים בעמודו הראשון.

מניסיון אישי של שנים כדובר של מוסדות רפואיים, אקדמיים, ביטחוניים ומדיניים בישראל, אני יכול להעיד כמה קשה לגרום לעיתונות החוץ לפרסם ידיעות שאינן עולות בקנה אחד עם הקו הקבוע, התקין-פוליטית, הרואה בישראל נוגשת ובפלסטינים קרבנות.

קו ישיר מחבר הטיה זו למאמרו המנומס של “המנהיג והפרלמנטר” הפלסטיני מרואן ברגותי, שפורסם השבוע בניו-יורק טיימס. עיתון זה לא היה מפרסם לעולם מאמר דעה מאת איש טליבאן או אל-קאעידה העצור במפרץ גואנטנמו, ודאי לא תוך הצגתו המיתממת כמנהיג או פרלמנטר תוך התעלמות מהיות רוצח המונים. מדוע אפוא נעשה כך בברגותי? כי בעיתון זה ובדומיו, התחנפות לתנועה הלאומית הפלסטינית כמוה כמצוות עשה, וגילוי שמץ אהדה לישראל – כחטא.