פורסם באתר news1 first class 10.5.2017
לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, מבקריה הזרים של ישראל יצאו למתקפה. הללו אינם רואים לא תשועה פלאית מיד צר, לא שיבה רבתי אל לב המולדת, לא איחוד היסטורי של ירושלים, לא שחרור ולא גאולה, לא פריחה של תרבות דתית ושל יצירתיות לאומית – לא שום סיבה למסיבה.
מבחינתם, קיים רק “כיבוש” מתמשך שיש לקונן עליו. ההגדרה העצמית של הפלסטינים נרמסת, נפשה של ישראל הושחתה, ושני הדברים האלה מאפילים על כל היתר.
זהו נרטיב מסוכן של דה-לגיטימציה לישראל.
בהנצחת מיתוסים בדבר אי-חוקיות ואי-מוסריות של נוכחות ישראל ביהודה ובשומרון; בהצגת מעשי צה”ל שם כאכזריים תוך גימוד הסרבנות, הטרור ומשטר-השוד בצד הפלסטיני; ובהחדרת אמונות-שווא בדבר דיקטטורה המתרקמת כביכול בחברה ובפוליטיקה בישראל – בכל אלה מאיימים המבקרים הללו של ישראל להטביע בה לעד סירחון של פגר מרקיב.
אסור להתרגל להשמצות הללו. אסור להבליג עליהן. ישראל צריכה להכריז בקול רם וצלול כי שיבתה ליהודה ולשומרון לגיטימית ומוסרית. השליטה הביטחונית של ישראל ב”ארץ ישראל השלמה” היא מקור ליציבות אזורית, לא לעימות. היעדר השלום וההכרה ההדדית נובע מסרבנות פלסטינית, לא מקיבעון ישראלי.
אשר ל”השחתה”, אנא שאלו את עצמכם ביושר: האם “הכיבוש” משחית, או שמא הנסיגות של ישראל משחיתות והורסות יותר? מה גרם ליותר סבל, מוות והרס לפלסטינים ולישראלים כאחד: ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה – או הנסיגות של ישראל מחלקים של יהודה ושומרון ומהרצועה כולה, נסיגות שהובילו ליצירת מובלעות טרור פלסטיניות ולהקמת הרשות הפלסטינית המושחתת וחמאסטן הדיקטטורית?
ועוד: האם ישראל צריכה לבנות עוד קווי גבול וגדרות שהפלסטינים יכולים לחפור תחתן, לירות מעליהן, ולדכא מאחוריהן את בני עמם – או שמא מוטב שישראל תעמיד מודלים לחדשים לדו-קיום, למען עתיד טוב יותר? האם ראוי שהקהילייה הבינלאומית תוסיף להשקיע עשרות מיליארדי דולרים במשטרים פלסטיניים אפלים וסמכותניים?
אשר להאשמות בדבר הידרדרות הדמוקרטיה בישראל: אלו הן תואנות מן השפה ולחוץ של גווארדיה ישראלית ישנה מובסת וחמוצה, שמזה כמעט שני עשורים איננה מחזיקה עוד במוקדי הכוח. גווארדיה ישנה שאיבדה את כל אמינותה בתחום המדיני, וגם בענייני פנים כבר אי אפשר להתייחס אליה ברצינות.
מדובר, כזכור, בקבוצה שבחוסר הבנה שיווקה לדעת הקהל את יאסר ערפאת כשותף לשלום; ואז, בחוסר אחריות, שיווקה לנו את הנסיגה מעזה כנתיב לשלום; ועכשיו, בחוסר מציאותיות, משווקת עוד נסיגות חד-צדדיות כמזון חיוני ל”נפשה” של ישראל ול”חוסן המוסרי” שלה. הם טעו וטועים לכל אורך הדרך. וזהו גם ערכן של ההפחדות שהם משמעיים על מצב הדמוקרטיה בישראל.
לכל הכתבים הזרים העומדים לשקוד על כתבותיהם לרגל מלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים, אומַר אפוא ארבעה דברים. ראשית, מצבה הנפשי של ישראל טוב, תודה. היא הייתה ונשארה מדינה נאורה. האינסטינקטים שלה בריאים והומניים. מוסדותיה הדמוקרטיים איתנים.
שנית, “הכיבוש” אינו מרעיל את עתיד ישראל. הסכסוך הממושך עם הפלסטינים הוא אומלל ומחירו רב, אך ישראל אינה האשמה בהתמשכותו והנטל שהוא מעמיס על שכמה אינו מוחץ אותה. הסכסוך איננו מגדיר את ישראל. הוא לא צריך להיות העדשה היחידה שדרכה בוחנים את ישראל ושופטים אותה.
שלישית, המזרח התיכון אינו סובב סביב הפלסטינים וצרותיהם – ואתם מוזמנים להרגיע את המלודרמה של “חמישים שנות כיבוש”. אם רצונכם לכתוב על ציון-הדרך הזה, כדאי שתאמרו משהו על חמישים שנות שגיאות אומללות של הפלסטינים בבניין-האומה שלהם, ועל שפע ההזדמנויות לשלום שהנהגתם דחתה.
ורביעית: תנו כבוד בסיסי להישגיה של ישראל, לעמידתה, למוכנותה למציאות האסטרטגית. עם קצת סבלנות – אולי עוד חמישים שנה – הכול יסתדר. ישראל תצמח ותתחזק, הערבים יבשילו ויתמתנו, ובשטח יופיעו אפשרויות חדשות ליישוב הסכסוך.
