טבילת האש של הבקו”ם
מאת דוד מ’ וינברג
פורסם ב- ישראל היום באנגלית, 11.3.2013
אני חי בישראל כבר 23 שנה. אני מדבר עברית טובה, חי בשכונה ישראלית שיש בה מעט מאד “דוברי אנגלית”, עובד בכמה מוסדות לאומיים גדולים, כותב טור דיפלומטי קבוע בשני עיתונים ישראליים, ובעבר שירתתי במשרה בכירה במשרד ראש הממשלה. חמישה מתוך ששת ילדי נולדו בישראל, ויש לי חתן יליד ישראל שהוא קצין באמ”ן.
אבל רק היום הפכתי להיות ישראלי אמיתי.
היום הסעתי את בני הבכור, דובי, אל הבקו”ם, לשכת הגיוס הראשית בתל השומר של צבא הגנה לישראל, שם הוא התגייס לתפקיד קרבי בחטיבת חי”ר.
בכיתי, המון. עכשיו אני ישראלי.
זה ממש מדהים איך לפעמים הקלישאות הישנות ביותר מתבררות כאמת לאמיתה. למשל, הקלישאה שההבדל העיקרי בין להיות יהודי בישראל לבין להיות יהודי בגולה הוא שהיהודים בישראל הלכה למעשה מסכנים את חייהם עבור מדינת ישראל. או, שההבדל בין היהודים בישראל שמשרתים בצבא לאלה שאינם משרתים בצבא הוא “מדד אמא” – הלא הוא ה”מדד של האמהות המודאגות.”
“מדד אמא” משווה בין אמהות (וגם אבות) עם בנים המשרתים בצה”ל השוכבים ערים בלילה ותוהים איפה הבנים שלהם נמצאים עכשיו, מה הם עושים, באילו סכנות הם נמצאים, ומתי ואם בכלל הם יגיעו הביתה – לבין אמהות הישנות טוב בלילה מבלי להיות מוטרדות על ידי דאגות קיומיות אלה.
אני יכול להגיד לכם שאתמול בלילה אשתי לא ישנה הרבה, וזוהי רק תחילת שירותו הצבאי של דובי!
דובי ואני ניהלנו שיחה בינינו אתמול אחרי תפילת הבוקר, שיחה שבה הוא שאל אותי אם יש לי אולי איזו עצה לתת, רגע לפני הגיוס. מאחר והקריירה הצבאית האישית המפוארת שלי כמעט ולא קיימת (– השירות הצבאי שלי הסתכם בשבוע ימים), לא היו לי הרבה עצות מעשיות שיכולתי לתת לו, מלבד לשמור על עצמו, לשמור על רוחו ודתו, להגן על חבריו לפלוגה ועל המדינה כמיטב יכולותיו, ולהשתדל להתקשר הביתה כל יום.
אמרתי לו גם שכאשר יש לו ספקות במצב של סכנה קרובה ומיידית לנפשו מול האויב בשטח – שיקדים לירות ולשאול שאלות רק אחר כך. אמרתי לו שהוא צריך לדאוג יותר לביטחונו האישי ולביטחון המדינה מלחשוש מפני ביקורת של ארגוני זכויות האדם למיניהם. ואם זה יידרש, אשיג לו עורך דין טוב.
אבל בעיקר לדובי ולי הייתה שיחה מעמיקה על הזהות היהודית, על גורל, על ייעוד ועל אחריות. הוא לא היה ממש זקוק לשיחה הזאת, אבל אני כן.
עבור דובי, המשימה המוטלת על כתפיו הייתה, והיא עדיין, ברורה: להגן על משפחתו ועל ארצו, לעשות זאת בדרך הכי מוסרית שאפשר, ותוך כדי כך ל”קדש שם שמים.” כמו כן, הוא אמר: כדי לתקן אלפי שנים של יהדות חסרת הגנה וקורבנות יהודית.
הצורך שהיה לי לנהל את השיחה הזאת היה ממש פרימיטיבי יותר. הייתי צריך לחזור להתחשל מחדש ולהזכיר שוב לעצמי מה היא הסיבה שאני שולח את בני אל פני הסכנה; מדוע אני מניע אותו ללכת אל תוך מגרש משחקים המלא ברובי סער תבור אוטומטיים וכוונות של צלפים; ולמה אני צריך להרגיש גאווה על כך שהוא יבלה את השנים הקרובות כשהוא שוכב במארב על גבול סוריה או על גבול סיני במקום ללמוד רפואה באוניברסיטה או תורה בישיבה.
זה, כמובן, מאד מוזר, מכיוון שאני הוא זה שתמיד וללא הרף מרצה לאנשים על הדרמה ההיסטורית הגדולה של העם היהודי השב לציון, ועל הזכות הגדולה והמיוחדת שיש לדור שלנו לבנות מחדש את “עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל.” אני הוא האיש שתמיד מטיף לקרובים החרדיים שלי על האצילות ועל החובה הדתית שהיא השירות הצבאי. אני הוא הדובר באירועים למען העלייה ובהם אני מסביר לעולים חדשים בפוטנציה איך הילדים שלהם וההיסטוריה של העם היהודי יודו להם על שעשו את הצעד הגדול ועלו לישראל. והנה אני עומד כאן, ומחפש חיזוקים שישכחו את פחדי ויקלו על ספקותיי.
אבל אז הזכרתי לעצמי את היום בו אשתי ואני עלינו לארץ, בימים הראשונים של מלחמת המפרץ הראשונה. בנתב”ג נתנו לנו תעודות זהות וערכות אב”כ, וברכו אותנו בברכת ‘ברוכים הבאים לישראל!’ אז א”א לומר שלא ידעתי לאיזה סיאואציה אני מכניס את עצמי בעצם העלייה שלי לישראל. ואז נזכרתי בימיי כתלמיד ישיבה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, כאשר השותף לחדר שלי נקרא לשירות צבאי פעיל באמצע הלילה ורץ לטלפון הציבורי כדי לטלפן לאמא שלו, בעוד שאני, אז לא אזרח ישראל אלא “יהודי מן הגולה”, חזרתי לישון. אז א”א לומר שלא ידעתי מה מצפה לי כאזרח מדינת ישראל.
הבוקר, דובי וחבריו רקדו יחד בחצר מחנה הגיוס, ושרו “עם ישראל חי” ו-“עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”. אחר כך ברכתי אותו בברכת הכוהנים המסורתית, והוא עלה על אוטובוס שהסיע אותו אל מחנה אוהלים לטירונים על גבול מצרים.
טבילת האש של הבקו”ם היא קורס רענון, וכמובן מבחן אמת, באידיאולוגיה ציונית בסיסית ובמחויבות אישית. אני בטוח כי דובי מוכן ומזומן למבחן. אני רק מקווה שגם אני אעמוד בו.
