מאת פרופ’ אפרים ענבר ודוד מ’ וינברג
ישראל זקוקה לאמריקה חזקה, לאמריקה מעורבת המפגינה עוצמה במזרח התיכון, בפרט בתקופה זו של חוסר יציבות פוליטית. אולם מה אם ארצות הברית אינה מעוניינת להנהיג? מה אם ארצות הברית דווקא מצמצמת את מעורבותה באזור? מה אם אמריקה מובלת על ידי מדיניות חוץ הפכפכה ומעורפלת? התפתחויות כגון אלה בהחלט עשויות להיות מדאיגות.
לרוע המזל נראה כי לממשל האמריקני הנוכחי אין מושג כיצד להתמודד עם המצב במזרח התיכון, אפילו בעת שהמשטרים הערביים קורסים בזה אחר זה והמבנה האזורי זועק ליד מכוונת. זוהי המסקנה המדאיגה שעלתה מכנס אמריקאי ישראלי שהתקיים בסוף מרץ בניו-יורק בנוכחות מומחים בכירים. דו-שיח אסטרטגי זה, שהתקיים בחסות מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, מכון סלצמן למלחמה ושלום ובית הספר למדעים בינלאומיים של אוניברסיטת קולומביה, הותיר את שני הצדדים מרוחקים מאוד בעמדותיהם.
המומחים הישראלים תמכו במנהיגות אמריקאית החלטית ונחושה במזרח תיכון ההולך ומשתנה חדשות לבקרים. עמדה אמריקאית איתנה ובטוחה באזור, אמר בפתיחת הכנס פרופסור איתן גלבוע, עמית מחקר במרכז בגין-סאדאת, היא חיונית לעימות מול כוחה המתגבר של איראן ושל האיסלם הרדיקלי. רק ארצות הברית מעורבת, הנכונה להקצות משאבים פוליטיים, פיננסיים וצבאיים למטרה זו, אמר, יכולה להקנות שמץ של יציבות אסטרטגית למזרח התיכון המשתנה במהירות. רק אמריקה מעורבת יכולה להיאבק בעלייתה של ההגמוניה האיראנית. רק אמריקה מעורבת יכולה לעכב את התקדמותם של גורמים איסלמיסטים ממרוקו למפרץ.
המשתתפים האמריקאים בדו-שיח היו, לעומת זאת, מסויגים מאוד. בפועל, הם פיהקו ואמרו: לא, תודה. [על המשתתפים האמריקאים בדו-שיח נמנו בין השאר ויליאם קוונדט, ריצ’רד מרפי, ורוברט שפירו.]
אנשי אקדמיה בכירים מקולומביה והרווארד, דיפלומטים ואנשי ממשל לשעבר הביעו תדהמה נוכח השינויים באזור, אך הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאמריקה מעדיפה להנמיך את הפרופיל שלה במזרח התיכון. למעשה, ציינו גורמים אלה, אמריקה רוצה להיות מחוץ למזרח התיכון. מחוץ לעיראק, מחוץ לאפגניסטן, ובמידה מסוימת, גם מחוץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אמריקה בהחלט חסרה את כושר ההתמדה, או הסיבולת, הנדרשים לעימות ממשי מול איראן גרעינית.
ניתן היה כמעט לחוש את התשישות בחדר. אמריקה נושאת בנטל כבד מדי, נאמר. ואף כי רוח הדברים לא הייתה בדלנית, העמדות שהובעו בהחלט ביטאו נטייה אמריקאית להתנתק ממחויבויות מעבר לים. תקראו לזה לאות אסטרטגית.
מדאיג אף יותר היה רמז לכך שנסיגתה של אמריקה מהמזרח התיכון נובעת ממקום עמוק יותר ואידיאולוגי. זו לא עייפות גרידא. קשה היה להשתחרר מהתחושה שאנשי החוץ וההגנה האמריקאים, או לפחות אלה המקורבים לממשל הנוכחי, אינם מעוניינים עוד להפגין עוצמה אמריקאית במזרח התיכון כיוון שאינם מאמינים עוד בנכונותה ובצידוקה של עמדה זו. קשייו של אובמה להזדהות בגלוי עם “יחודיותה של אמריקה” הם עניין ידוע. הוא נראה נבוך, ופעמים רבות מביע התנצלות בעקבות פעולות הכרוכות בהפעלת כוח אמריקאית. צילה של גישה נרפית זו כמו שרה על הכנס כולו.
אך עייפות אסטרטגית ועצלות אידיאולוגית הרכיבו רק חלק אחד מהתמונה שהוצגה בפנינו, הישראלים, בניו-יורק. בנוסף גילינו גם מדיניות הפכפכה. קחו למשל את פרץ האקטיביזם הצבאי האמריקאי כפי שנראה זה עתה בלוב. הדבר גרם לבלבול הן בקרב האמריקאים והן בקרב הישראלים שנכחו בכנס, אם כי מסיבות שונות.
האמריקאים, שמאסו בהרפתקאות מעבר לים, גילו כמובן חשדנות כלפי מעורבות צבאית חדשה זו. במידה מסוימת רווח להם כאשר האחריות לפעולה עברה לידי נאט”ו, תחושה המאשרת את תסמונת העייפות האסטרטגית. בו בזמן הם האזינו לתקשורת האמריקאית המגויסת ברובה לעזרת הממשל של אובמה ומתארת את הסיוע למורדים בלוב כסתימת חורים הומניטרית זמנית. האמריקאים ניחנים בשאיפה מושרשת להפיץ את הדמוקרטיה ולהילחם ברודנות, נטייה מוסרית ראויה לשבח אך בעייתית מהבחינה האסטרטגית, כפי שקורה פעמים רבות.
המשתתפים הישראלים לעומת זאת, נדהמו מהניסיון להפיל את קדאפי, מנהיג ערבי שעבד בשיתוף פעולה עם ארצות הברית מאז שנת 2003. הם הביעו תמיהה נוכח התיאור הנאיבי, בלשון המעטה, של המורדים הלובים כלוחמי חופש פרו-דמוקרטיים. אנחנו הישראלים, הדואגים למעמדה של אמריקה באזור, חוששים שאמריקה תומכת בצד המפסיד במלחמת אזרחים זו המתרחשת כעת בלוב – חטא בלתי נסלח במונחי ריאלפוליטיק.
במילים פשוטות, בהתנהלות של וושינגטון אין שום היגיון אסטרטגי. קודם, היא תוקעת סכין בגב לבן-בריתה מובארק, אחר כך היא מנסה לבלום את התערבותה של ערב הסעודית בבחריין, התערבות שהייתה נחוצה לסיכול ניצחונה של האופוזיציה השיעית הנתמכת על ידי איראן, ועכשיו היא מתערבת במלחמה אזרחית ושבטית שבה בהחלט ייתכן שהמורדים הם איסלמיסטים רדיקליים או משתייכים לזרם איסלמיסטי.
כל אלה מחזקים את נקודת המבט הישראלית לפיה וושינגטון פשוט איבדה את זה. תערובת של לאות אסטרטגית ואידיאולוגיה נאיבית המעמידות דוקטורינה אפויה למחצה של התערבות אקראית ממניעים הומניטריים היא מתכון לאי-ודאות גדלה והולכת באשר לתבונה ולמנהיגות האמריקאית. מדינות רבות במזרח התיכון ישמרו מרחק מארצות הברית שאי אפשר לסמוך עליה, במיוחד אם מנהיגיה מצטיירים כחובבנים הולכי שולל.
אמריקה מבולבלת ובלתי צפויה מפחידה אפילו יותר ממעצמת-על תשושה. מזרח תיכון ללא מנהיגות אמריקאית חזקה וברורה הוא מקום בלתי נשלט, אפילו עבור ישראל.
הישראלים עדיין רואים בארצות הברית מעצמה עולמית גדולה ומרוממת. אמריקה אינה נמצאת ואינה צריכה להיות בתהליך של צמצום והיחלשות. ולכן אנו מקווים שאמריקה תתעשת במהירות ותשוב לפעול באופן אחראי ואיתן בזירה העולמית. העולם בכלל, והמזרח התיכון בפרט, זקוקים לאמריקה חזקה בעלת חזון אסטרטגי.
* מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון ניו יורק ג’ואיש וויק בתאריך 18.4.2011
