נכון להיום, ישראל אינה בוטחת בנשיא ארה”ב ברק אובמה. אובמה איבד את אמונה של מדינת ישראל ב-4 ביוני 2009, כאשר נשא בפני העולם הערבי את נאום קהיר. נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס איבד את האימון של מדינת ישראל ביום שישי שעבר, ה-23 בספטמבר 2011. ייתכן שידרשו עשרות שנים לשיקום היחסים בין הישראלים לפלסטינים.
בהתבטאויותיו הידועות לשמצה בנאום קהיר, ייחס אובמה את הלגיטימיות של מדינת ישראל לרדיפת היהודים בשואה מבלי להזכיר את החיבור ההיסטורי והשורשי של היהודים לארץ ישראל. בהמשך דבריו השווה את רדיפת היהודים ל”כאב העקירה” ול”השפלות היומיומיות הנלוות לכיבוש” שמהן סובלים הפלסטינים. על שום כך, אמר אובמה, ראויים הפלסטינים למדינה משלהם לצד ישראל.
בנקודה זו, בדיוק שם, הוא איבד את הצבור הישראלי. באותו רגע ידענו שאובמה פשוט לא מבין את ישראל ושלא ניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות שידאג לאינטרסים של מדינת ישראל במגעיה עם הערבים.
לעבאס היה עכשיו “רגע קהירי” דומה משלו, ואין ספק, הוא פישל בגדול. הופעתו באו”ם הייתה ההזדמנות האחרונה שלו לאותת שהוא מוכן לוויתורים מול ישראל. אולם עבאס גילה עמדה בלתי מתפשרת תוך עמידה על היעדים הפלסטינאים המקסימליסטים, לרבות דרישות הפליטים – המתכון הפלסטיני לפירוק ישראל בטווח הארוך. הנאום האלים, הנתעב, הפוגעני, המשמיץ והבלתי-מתפשר שנשא עבאס ניתץ את שארית התקווה שהייתה לנו, הישראלים, שהוא וצוותו אכן יוכלו להיות שותפים לשלום.
במשך יותר מעשור נאמר לנו שעבאס הוא המנהיג הפלסטיני הסביר והמתון ביותר שאנו יכולים לקוות לו, השותף הטוב ביותר שלנו לשלום, המנהיג המתון שאיתו ניתן להגיע לפשרה מלאה. כל-כך רצינו להאמין בזה.
אבל אז הגיע אותו עבאס שהסתלק מההצעה הנדיבה מאוד שהגיש לו אהוד אולמרט ב-2008, והעבאס שסירב לשיחות שלום עם בנימין נתניהו גם לאחר שנתניהו הקפיא את הבנייה בהתנחלויות. ואז הייתה החשיפה של מסמכי “פלי-ליקס” ועימה ההזדמנות להכין את הציבור הפלסטיני לפשרה עם ישראל. אבל עבאס ברח גם מהגשר הזה, והתנער בתוקף מכל רעיון של פשרה עם ישראל בשאלת הפליטים, ירושלים או הגבולות.
עכשיו אנחנו מקבלים את עבאס באו”ם, אירידנטיסט פלסטיני אגרסיבי וחסר יושרה. עבורי ועבור מרבית הישראלים, בזאת אין לי ספק, זה הסוף של עבאס.
תזכורת: בדבריו באו”ם בשבוע שעבר, כינה עבאס את יאסר ערפאת איש של שלום. הוא דיבר על ישראל כעל מדינה המקיימת שלטון כיבוש “ברוטלי”, “אגרסיבי”, “גזעני”, “אפרטהיידיסטי”, “מזוויע” ו”קולוניאליסטי”. הוא האשים את ישראל ב”מדיניות רב מערכתית של טיהור אתני” וב”הפיכתם של האזרחים הפלסטינים למטרות חיות על ידי התנקשויות, מתקפות אוויריות והפגזות ארטילריות”.
הוא טען שדרישתה של ישראל להכיר בה כמדינה יהודית “תהפוך את העימות המשתולל באזורנו לעימות דתי ותהווה איום על עתידם של מיליון וחצי פלסטינים נוצרים ומוסלמים, אזרחי מדינת ישראל”. הוא דיבר על קשריהם ההיסטוריים של הנצרות והאיסלם לארץ הקודש, ורק שלהם. הוא גם דיבר – שימו לב! — על 63 שנות כיבוש ישראלי, ובכך רימז לאיים על ריבונותה של ישראל בקווי 67.
עבאס אולי נהנה היום ממעמד הרואי בקרב בני עמו ובעולם הערבי הרחב, אולם הוא שרף את הגשרים שיכול היה לבנות עם הישראלים. עבאס גמור, ויחד איתו, בטווח הקצר, גם תהליך השלום.
כמובן שהשמאל הישראלי הבלתי מתפשר יתקשה לקבל את העובדה שפלסטיני המחמד שלו, “אבו מאזן” כפי שהוא מכונה בחיבה, איבד את כל אמינותו. יש לשער שהשמאל האידיאולוגי העיוור יזום קמפיין לשיקום דמותו של עבאס בעיני הישראלים. צפו ליוזמה החדשה של זהבה גלאון/שלי יחימוביץ’. על התבשיל: יוסי ביילין, תמיכה מורלית: עמוס עוז, דוד גרוסמן וא.ב. יהושע – ההסכם עם עבאס “יוזמת ג’נבה 2”.
אבל הישראלים כבר לא יקנו את זה. עבאס מחוסל. גמור. “קפוט”.
* פורסם לראשונה בישראל היום באנגלית, 27 בספטמבר 2011.