ככל שהאנטישמיות התערבבה עם שנאת ישראל והציונות עד כדי טשטוש ההבדלים ביניהן, מדינת ישראל עברה מאדישות מופגנת למעורבות פעילה במאבק נגד התופעה.
מאת דוד מ’ וינברג
השבוע היגיעו לישראל מעל 40 מנהיגים מהעולם כדי לציין את יום השנה ה-75 לשחרור מחנה ההשמדה אשוויץ, וכדי לדון במאבק נגד האנטישמיות ההולכת וזוקפת ראש שוב. יש כאן תפנית בגישתה של מדינת ישראל לתופעת האנטישמיות.
בעשורים הראשונים של המדינה הגישה הלא-מדוברת הייתה כי אם ליהודים יש בעיה עם אנטישמים – הם יכולים לעלות לישראל. כלומר, מדובר בבעיה של היהודים בגולה ושל המדינות שבהן הם חיים, ולא בבעיה של מדינת ישראל.
אלא שככל שהאנטישמיות התערבבה עם שנאת ישראל והציונות עד כדי טשטוש ההבדלים ביניהן, שינתה מדינת ישראל את גישתה ועברה מאדישות מופגנת למעורבות פעילה במאבק נגד התופעה.
הנושא תפס תאוצה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר מדינות ערב ערבבו מרכיבים אנטישמיים עם אנטי-ציוניים לכדי ההחלטה הידועה לשמצה באו”ם בשנת 1975 ש”ציונות היא גזענות”.
התגובה לאנטישמיות מצאה מקום קונקרטי בסדר היום הלאומי של ישראל בעקבות פיצוץ בית הכנסת בשנת 1980 בפריס, ופיגועי טרור אחרים באירופה. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, קיבל את ההחלטה כי זרועות המודיעין והביטחון הישראליים יחלו לייעץ לקהילות יהודיות בחו”ל.
מזכיר הממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הקים ב-1988 ועדה בין-משרדית למעקב אחר האנטישמיות וצירף אליה נציגים מיהדות התפוצות. אבל חלק ממנהיגי יהדות ארה”ב הסתייגו ממעורבות ממשלת ישראל במאבק באנטישמיות.
קו פרשת המים, אשר הבהיר לכולם מעל לכל ספק כיצד האנטישמיות הפכה לאיום אסטרטגי משותף הדורש מאבק מתואם בין מדינת ישראל ליהודים בכל מקום, היה “הוועידה העולמית נגד גזענות” ב-2001 (בחסות האו”ם), שהתקיימה בעיר דארבן שבדרא”פ (“ועידת דארבן” הידועה לשמצה מאז ועד היום). שם נחשפו הגילויים העמוקים ביותר אי-פעם של שנאה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית, כאשר שתי השנאות עורבבו לכדי שיקוי רעיל במיוחד.
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2003, הקים סגן ראש הממשלה והשר לענייני ירושלים והתפוצות, נתן שרנסקי, את הפורום העולמי נגד אנטישמיות. פורום זה יצר נקודת מפגש בין מנהיגים ואנשי רוח יהודים מהתפוצות עם כל הגורמים הישראליים הרלוונטיים. (אני הייתי מתאם הפורום).
המנהיגות שהפגין שרנסקי הביאה משמעת ומיקוד למאבק העולמי נגד אנטישמיות. הפורום שלו שפך אור זרקורים על מכונות התעמולה של גורמים אנטישמיים בעולם הערבי והאסלאמי – כשמצרים ואיראן בחזית – וכן לסכנה של שנאה המופצת דרך האינטרנט והמדיה החברתית.
מעל הכול, שרנסקי חשף את האנטישמיות אשר הסתתרה מאחורי ההתנגדות לישראל ולציונות “גרידא”. הוא הראה כיצד גורמים אנטי-ציוניים משתמשים בטקטיקות של דמוניזציה וסטנדרטים כפולים נגד ישראל בדיוק כשם שאנטישמים השתמשו בטקטיקות אלו נגד יהודים לאורך הדורות – ולתכלית דומה: נישול זכויות וכוח מהיהודים וממדינת ישראל.
שרנסקי ניסח “מבחן משולש” להבחנה בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות. הוא קבע ששימוש בדמוניזציה, “דאבל-סטנדרדס” (סטנדרטים כפולים) ודה-לגיטימציה נגד ישראל עוברים את הגבול ומהווים שיח אנטישמי (הוא כינה זאת טקטיקות “D-3”, על פי ראשי התיבות באנגלית).
הגדרות אלו זכו בשנת 2016 למעמד רשמי כאשר אומצו על ידי קואליציית זיכרון השואה הבין-לאומית (IHRA). מאז אימצו ארה”ב, קנדה, אנגליה, גרמניה ומדינות נוספות גם הן את ההגדרות של IHRA (כלומר, המבחן של שרנסקי), שכאמור מבהירות כי חלק גדול מהאמירות והפעילויות האנטי-ישראליות בעולם הן בעצם אמירות ופעילויות אנטישמיות.
כיום, מרבית מנהיגי ישראל מאמינים כי על מדינת היהודים למלא תפקיד מרכזי הן במאבק באנטישמיות ה”ישנה” (או הקלאסית) והן בתערובת הרעילה “החדשה” של אנטישמיות ואנטי-ציונות. אין ספק כי הכינוס החמישי של פורום השואה העולמי, שהתקיים בירושלים בחסות נשיא המדינה ראובן ריבלין, הוא חלק חשוב ממאמץ מתמשך זה.
אלא שישראל מצפה ממנהיגי העולם שהשתתפו בכנס לא רק להנציח את זיכרון השואה, אלא להתחייב למאבק בכל ביטוי אנטישמי במדינותיהם, בהתאם להגדרת IHRA ובאופן שמגן על מקומה של ישראל במשפחת העמים – בעידן שבו עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית נמצא תחת מתקפה.
פורסם ב-ישראל היום אנגלית 23.01.2020
