- David M. Weinberg - https://davidmweinberg.com -

מומחי המכון למחקרי ביטחון לאומי לא מזהים את האויב

מומחי המכון למחקרי ביטחון לאומי לא מזהים את האויב

פספוס מכוון: ההערכה האסטרטגית השנתית של מכון INSS חסרה כל חזון לחילוץ ישראל ממצבה האסטרטגי הבעיתי.

מאת דוד מ’ וינברג

(פורסם באתר now14 [1] בתאריך 06.02.2022. פורסם לראשונה [2] בעיתונים ג’רוזלם פוסט וישראל היום באנגלית.)

׳ההערכה האסטרטגית לישראל 2022׳ שפורסמה לפני שבוע על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הוא סיכום חביב של אתגרי ההגנה של ישראל בשלוש חזיתות “מתכנסות”: החזית הגרעינית האיראנית, החזית הפלסטינית והזירה הפנימית (קיטוב, קיצוניות ו”משילות חלשה, במיוחד במובלעות בלתי מבוקרות״).

המומחים במכון המחקר התל אביבי טוענים כי “שלושת האיומים הללו שווים בחומרתם, וכי האתגר העיקרי הוא להגדיר דרך משולבת להתמודדות עם שלושתם”.

מחברי ההערכה מקוננים על כך ש”מצבה האסטרטגי של ישראל מתאפיין בכישלון מיצוי הפוטנציאל הביטחוני, הכלכלי והטכנולוגי שלה בתגובה לאתגרים המדיניים, הביטחוניים והפנימיים העומדים בפניה״ וכי ״הדבר נובע מהיעדר גישה אסטרטגית משולבת, עקבית וארוכת טווח.״

למרבה הצער, המסמך אינו מציע גישה אסטרטגית משולבת, עקבית וארוכת טווח להתמודדות עם אותם שלושת האיומים ה”מתכנסים.״ הוא מציע רק פיסות של עצות תפלות יחסית, צפויות ולא שנויות במחלוקת. למעשה, ההערכה האסטרטגית הזו חסרה כל חזון לחילוץ ישראל ממצבה האסטרטגי הבעיתי.

ההמלצות הבנאליות של מכון INSS כוללות פנינים כמו “להקים מנגנונים לתכנון ופעולה ממשלתית משולבת להשבת החוק והסדר”; “לשפר את מרקם החיים האזרחיים ברשות הפלסטינית”; “להרחיב את המגעים הכלכליים עם מדינות מזרח הים התיכון”; “לקדם את הסכמי אברהם”; “להשקיע בפיתוח לימודי מדע, טכנולוגיה ולימודי טכנולוגיה”; ו”להמשיך להתעצם צבאית בנוסח התוכנית הרב שנתית של ׳תנופה׳ בצה”ל”.

ואז יש את ה׳קטע׳ המבריק הזה: “יש לבנות אפשרות צבאית אמינה בכדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, ורצוי בתיאום עם ארה”ב”. כן, כאילו בטח, אממ.. איך בדיוק עושים את זה עם ממשל ביידן?

באופן כללי, אלו המלצות נחמדות שאין עליהם עוררים (כמו מתכון בטוח לעוגת תפוחים), אבל הן לא מציעות חשיבה חדשה, ואין בהן מדיניוּת חדשנית מחוץ לקופסה.

במקרה הטוב אפשר לומר שתודה לאל, דו”ח מכון INSS החדש אינו ממחזר את מרשמי המדיניות המסוכנים והמעופשים של המכון משנים קודמות לנסיגות חד-צדדיות של ישראל מיהודה ושומרון; נסיגות שנועדו כביכול “לחזק” את הרשות הפלסטינית ו”לשמור” על האופציה של פתרון שתי המדינות.

אולי זה בגלל שהאלוף (מיל’) עמוס ידלין, שפמפם את פלטפורמת הנסיגה החד-צדדית במשך שנים, אינו עומד עוד בראש מכון INSS, או אולי זה בגלל שיורשו של ידלין, פרופ’ מנואל טרכטנברג, מחזיק בנטיות פוליטיות מרכזיות יותר. או אולי מחברי המסמך פשוט הבינו שהפוליטיקה הישראלית הנוכחית לא מאפשרת שום מהלכים דיפלומטיים מהותיים בגדה המערבית – אז למה להמליץ ​​על אות מתה. או אולי (הלוואי!) זה בגלל שחוקרי המכון התעשתו לאור המציאות הברורה שנסיגות ישראליות יובילו לשלטון חמאס בגדה המערבית.

בכל מקרה, ההערכה האסטרטגית החדשה של מכון INSS היא סטרילית למדי ונקראת כמו דו”ח מעבדה קליני מסודר. אין בה תחושת דחיפות. אין בהירות של מטרה מלבד המונח הסתמי “ביטחון”. למעשה, זה נשמע כמו תוכנית לפוליטיקאים ואזרחים שהתרגלו למרדף אחר השקט היומיומי כבחירה אסטרטגית.

בעיקר, הדו”ח מחטיא את המטרה משום שהוא לא מצליח לזהות את האויב ולהציע פתרונות ביטחוניים ציוניים הנשענים על מעיינות אמונה ושדוחפים את המדינה למאבק מחודש על המולדת.

אותו אויב הוא מפלצת ליברלית משולבת – ישראלית, ערבית/פלסטינית, ומערבית – המכריזה על ישראל (כל מדינת ישראל) כטעות קולוניאליסטית גדולה, מדינה בלתי לגיטימית, ומוצב של אפרטהייד שיש לדכא. האויב הוא מאמץ ערבי/פלסטיני/איראני משולב לערער את הביטחון היומיומי הבסיסי של ישראלים על ידי יריות, דקירות, מעשי שוד, התפרעויות ורקטות.

אי אפשר להשקיט את הפרעות הללו על ידי התאמות בקו הירוק או פיזור עוד כסף לבדואים בנגב או לערבים בגליל, בלוד, ביפו ובעכו – שזאת פחות או יותר מה שמציע מכון INSS.

להפך. ישראל חייבת למנוע את ההתקפות עליה על ידי נקיטת מתקפת חירום נגד אויביה. ישראל יכולה להתגבר על יריביה על ידי יצירת תפיסת ביטחון ציונית “נאורה”  (woke!)חדשה, שאינה נרתעת מחיכוכים, שמתעקשת על עקרונות ציוניים קלאסיים כמו התיישבות ומשילות בחבלי מולדת מקראיים, ושמחנכת את הציבור לאמונה מחודשת בצדקת המאבק של ישראל.

משמעות הדבר היא ניסוח דוקטרינת ביטחון לאומי פורמלית שהיא ״לאומנית-יהודית”, השואפת לשינוי המצב אסטרטגי (ולא רק לשיפורו). המשמעות היא החזרת התפיסה הבן-גוריוניסטית המקורית של הכרעה, ניצחון ברור, יחד עם הרתעה משמעותית של אויבי ישראל.

במקום זאת, הדו״ח מספק הכחשה לגבי המקורות האמיתיים של אנרכיה אלימה אסלאמית-ערבית בנגב, בגליל ובערים מעורבות, ואזהרות שלא להשתמש ב”טרמינולוגיה לוחמנית” כמו “אינתיפאדה בתוך ישראל” או “מלחמה במיליציות חמושות”.

מומחי מכון INSS מוכנים “לקרוא לאויב בשמו” רק כשמדובר במתיישבים דתיים-ציונים אלימים ביהודה ושומרון, אבל לא כשמדובר בכנופיות ערביות-אסלאמיות רדיקליות וחמושות היטב בשטחי ישראל של לפני 1967.

הדו”ח אפילו מעלה בצורה מגוחכת שמאז המהומות הערביות ברחבי ישראל במאי האחרון חלה חזרה ל”יציבות” ולשיתוף פעולה יהודי-ערבי מחודש. אולם, אין דבר רחוק יותר מהאמת! המומחים של מכון INSS מתארים מציאות בה הסקילות היומיומיות המתמשכות, ההתקפות על רכוש ואנשים, וההתנגדות המאורגנת ליוזמות של ממשלת ישראל (כמו נטיעת עצי קק”ל בנגב) אינן קיימות.

ככל הנראה, המתקפות הללו אינן משתלבות עם העדפתם של האנליסטים היושבים בתל אביב לתפיסת עולם ׳מסודרת ורגועה׳. אך אם ישראל לא תפעל בנחישות כדי לכבוש מחדש את העורף של ארץ ישראל, בעימות הבא היא תעמוד בפני התקוממות ערבית מאסיבית דמוית צונאמי ברחבי ישראל והגדה המערבית.

דוגמאות נוספות: דו״ח מכון INSS מכיל ליהוגים ניטרליים על כך שכדאי לישראל ללמוד שוב להסתדר עם בשאר אסד, ללא התחשבות ראויה בפשעי רצח העם הסורי והחיבור הטבורי שלו לג’יהאדיסטים בטהרן.

הדו״ח מכיל גוון אכרומטי על “המשך המאמצים לגבש מהלכים ברוח ‘כלכלה תמורת ביטחון’ לגבי עזה”. לא קיים בו דבר על הצורך לרסק את חמאס, מאמץ קשה ויקר שהוא בכל זאת הכרחי ובלתי נמנע, ושגם יועיל למשילות ישראל בירושלים המאוחדת, בגדה המערבית, בגליל ובנגב (שכן חמאס מעורר ותומך בהרבה מההתנגדות באזורים אלו).

לסיכום, ישראל לא צריכה צוותי חשיבה שהם ״מהאו״ם״, שמאמצים תפיסות מרכז אמורפיות בכדי שקולגות וקובעי מדיניות בוושינגטון או בלונדון לא ייעלבו, ושאינם מצליחים להציע חזון או תכניות פעולה עם חזון.

ישראל זקוקה לצוותי חשיבה ולהוגים אסטרטגיים עמוקים שמזהים את נסיבות החירום של המדינה ומוכנים להתנגד למוסכמות דרך הצעת מרשמים למדיניות מהפכנית. ישראל זקוקה למדיניות המשלבת זהירות עם ערמומיות ומחויבות לניצחון; מדיניות הנובעת מאתוס של ודאות בלתי פוסקת בצדקת דרכה של ישראל.