לזכרו של הרב עמנואל רקמן: לוחם אמיץ לצדק הלכתי

הרב פרופסור עמנואל רקמן הלך החודש לעולמו בעיר ניו יורק בגיל 98. הרב רקמן היה בחייו אחד המנהיגים הבולטים באורתודוקסיה האמריקאית. שבעים שנותיו ברבנות התאפיינו בתעוזה רבה. הוא ניצב, לעיתים לבדו, לפני המחנה האורתודוקסי. הוא היה בו בזמן גם אהוב, אך גם שנוי במחלוקת. 

הרב רקמן החל להטביע את חותמו כאשר כיהן כרב קהילת ‘שערי תורה’ בלונג איילנד, ולאחר מכן כרב בית הכנסת בשדרה החמישית של מנהטן, שתיהן קהילות גדולות ומרכזיות בניו-יורק רבתי. במקביל לרבנות הוא ניהל קריירה אקדמית מזהירה כפרופסור לתורת המשפט ופילוסופיה פוליטית באוניברסיטת ניו-יורק ובישיבה-אוניברסיטה. צחות לשונו, בקיאותו המופלגת במקורות יהודיים וזרים, פרסומיו הרבים, ולצד אלה – עבודתו המסורה כרב קהילה, הפכוהו במהרה ל”רבם של הרבנים”.  

קהילתו גדלה והתפתחה במהירות, והייתה מגדלור לקהילות אורתודוקסיות אחרות. בשנות החמישים הקווים שבין התנועה הקונסרבטיבית לאורתודוקסית היו עדיין מטושטשים, ונוצר סחף משמעותי לכיוון התנועה הקונסרבטיבית. הרב רקמן היה מעמודי התווך שחיזקו והגדירו את האורתודוקסיה המודרנית ואיפשרו לאורתודוקסיה לבלום סחף זה ולהפוך לגורם דומיננטי בציבוריות היהודית בארצות הברית.

כנשיא מועצת הרבנים של ניו-יורק ואחר כך מועצת הרבנים של ארה”ב (RCA), הרב רקמן היה הומניסט דתי. הוא היה מודע היטב לניגודים החריפים, לזרמים הרבים ולהבדלים שבין הגישות השונות ביהדות, ועמל על בניית גשרים בין העולמות השונים ויצירת הרמוניה ביניהם. אחדות יהודית הייתה מושג מכונן עבורו.

בשם אחדות זו הוא נמנה עם מקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. הוא התמנה לנשיא האוניברסיטה בשנת 1977, ושימש לה כנגיד עד יום מותו. הוא תמך בפתיחת שערי האוניברסיטה לסטודנטים מכל גווני הציבוריות בישראל ובכך תרם להפיכתה לאחד המוסדות האקדמיים המובילים במדינה. בד בבד הוא עמד על כך שכל הסטודנטים יחוייבו בלימוד תשתית בסיסית של לימודי יהדות כחלק מחוק לימודיהם האקדמי.

עם כל אלה, אין לטעות ולראות ברב רקמן ליברל מתירני וחובק-כל. האורתודוקסיה המודרנית שבה דגל הייתה נטועה עמוק במחוזות ההלכה כפי שעוצבה במהלך הדורות. הרב רקמן כתב הרבה, ובעומק רב, על עליונותה של ההלכה, על יהדות ושוויוניות, על אתיקה וזכויות אדם.

הרב רקמן עסק רבות במה שכינה “הטלאולוגיה של ההלכה”, קרי – תכליתה ומטרתה של ההלכה, ובמיוחד בתשתית המוסרית. בתפיסתו, ההלכה אינה רק מערכת חוקים שיש להחיל על כל מצבי החיים ובמהלך כל הדורות, אלא שהיא אמורה לתת ביטוי לערכי הצדק ומשפט שהינם כה חשובים לבורא עולם ותורת ישראל. לשיטתו, לא ייתכן מצב של התקיימות אי-צדק משווע שלהלכה אין פתרונות למניעתו.

עיקרון מרכזי זה של “צדק הלכתי”, שאותו פיתח במאמרים רבים, הביא הרב רקמן לידי יישום מעשי. הוא ראה את מעמד האישה כאתגר גדול במיוחד לפוסקי ההלכה של ימינו. עיסוקו האינטנסיבי בנושא הוביל אותו לחילוקי דעות ולניהול מאבקים עם גורמים אורתודוקסיים אחרים, בישראל ובארצות הברית.

למרות התגובה החריפה שלה זכו כמה מהצעותיו, הרב רקמן לא נכנע ולא הרים ידיים. הוא נותר נאמן לפרשנותו ותפיסתו את ההלכה. בשנות השמונים המאוחרות לחייו, שנים שבהם רוב המנהיגים פורשים לביתם ועוסקים לכל היותר בכתיבת ספרי זיכרונות, החל הרב רקמן במהלך אמיץ במיוחד (וגם שנוי מאוד במחלוקת).הוא הקים בית-דין עצמאי לנושאי עגונות. “דמעות העשוקים”, כך כתב, “אינן נותנות לי מרגוע”. מעטים הרבנים, כמוהו, שהיו נכונים לצעדים דרסטיים.

תוך שימוש בתקדימים תלמודיים שנויים-במחלוקת בעניין ביטול הקידושין, הביא הרב רקמן להתרת יותר ממאתיים נשים מעגינותן, גם כשהדבר נעשה ללא הסכמת בעליהן. הרב רקמן הודה שמהלך זה נועד לטלטל את הממסד הרבני שהמשיך בנקיטת עמדה נוקשה בנושא כאוב זה. עם זאת, הרב רקמן שב והדגיש שכל הפתרונות שבהם נקט בית דינו היו ונותרו במסגרת ההלכה.

“התעלמות הממסד הרבני ממצוקת העגונות מובילה לעוינות של הציבור נגד היהדות”, גרס. “אני נלחם למען כבודה של תורה ולמען מעמדה של ההלכה. הפתרונות שהצעתי יתרמו תרומה ארוכת טווח להלכה יותר מאשר החומרות המקובלות כיום. אני עומד שלם מול קוני בנושא זה”, אמר.

התנהלות בית דינו של הרב רקמן לא היתה לגמרי מוצלחת. בניגוד למצופה, הוא לא הוציא מתחת ידו פסק דין מסכם או תשובה הלכתית שסקרה את הנושא מכל צדדיו (תיקון מסוים לכך ניתן בספרו של ד”ר אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט, שמסקנותיו מגבות את דרכו ההלכתית של הרב רקמן בנושא). ובכל זאת, הרב רקמן הותיר חותם חשוב בסוגיית העגונות, חותם שככל הנראה עוד יבוא לידי ביטוי בעתיד. כמו בנושאים אחרים, נראה שגם בסוגייה חשובה זו הקדים הרב רקמן את זמנו בשנים רבות.

ובתחום אחר לגמרי: הרב רקמן היה נץ פוליטי בכל הנוגע לסוגיית ארץ ישראל. על אף שהדבר עמד, לכאורה, בניגוד לעמדותיו הליברליות בתחומים אחרים, הוא לא ראה כל סתירה בין השניים. באחת ההזדמנויות אמר לי: “אני מתמסר בצורה מלאה ומוחלטת לנושאים שבהם אני מאמין: אני מאמין בעומק ליבי בשלמות עם ישראל ואחדותו, ובאופן שלא נופל ממנו – גם בשלמות ארץ ישראל!”

את סוף תיאור המאבק של יעקב עם שרו של עשיו חותם הכתוב באמירה הקצרה, אך רבת המשמעות: ” ויוותר יעקב לבדו”. בפראפרזה על פסוק זה, אמר המשורר האמריקאי הנרי גיבסון שהאדם הניצב באומץ לבדו הוא הגדול באדם.

כזה היה הרב רקמן.

* פורסם במוסף השבת של העיתון מקור ראשון בתאריך 12 בדצמבר 2008



  Email Email  Print Print

Subscribe to Political Columns


About David Weinberg

David M. Weinberg is a spokesman, speechwriter, columnist and lobbyist who is a sharp critic of Israel’s detractors and of post-Zionist trends in Israel. Read more »


Speaking Engagements

A passionate speaker, David M. Weinberg lectures widely in Israel, the U.S. and Canada to Jewish and non-Jewish audiences. He speaks on international politics and Middle East strategic affairs, Israeli diplomacy and defense strategy, intelligence matters and more. Click here to book David Weinberg as a speaker.


© 2010 David M. Weinberg. Sitemap | Site by illuminea | Contact | Press Room | Attribution License