אמצו לכם אופטימיות

בסוף השבוע האחרון נשאתי בחברון דברים בהרצאה שכותרתה “למה אנחנו מנצחים!” טענתי שהישראלים ותומכי ישראל אינם צריכים לבוא לידי ייאוש. למרות האיומים על ביטחונה של מדינת ישראל וההתקפות על הלגיטימיות שלה, ישראל מצליחה לקדם את סדר היום הלאומי שלה. מגמות רבות הבאות עכשיו לידי ביטוי בישראל, באזור ובעולם, פועלות לטובת ישראל, כך טענתי. על אפם ועל חמתם של משמיציה ומבקריה, ישראל היא סיפור הצלחה ועתידה מובטח!

למרבה התימהון, אנשים לא היו מוכנים לקבל את התמונה הוורודה שציירתי על מצבנו הלאומי. הם סרבו לקנות את האופטימיות שלי. מהשאלות שנשאלתי מהקהל, היה ברור שיהיה לי קל הרבה יותר למכור בהלה ופחד.

הקהל שעימו שוחחתי שב והפנה אלי הערות ושאלות שחידדו את תחושת הבידוד והפגיעות שלו. הם חשו שהעולם עושה לישראל, שלא בצדק, דמוניזציה, ושידה המושטת של ישראל ואופייה ההומניטרי אינם זוכים להערכה מצד העולם. שהאיסלם הרדיקלי מקיף את ישראל מכל צדדיה, ושהשמאל הפוסט ציוני בישראל חותר תחת כושר הסיבולת והאחדות הלאומית.

זה נכון, כמובן, שבמקומות רבים בעולם הפך הדיון בישראל לשיח מורעל. נכון לא פחות ממשיותו של האיום הגרעיני האיראני, והעובדה שחילוקי הדעות האידיאולוגיים המתנהלים בישראל ללא רחמים זורעים מלח על פצע פתוח.

אבל זה כל-כך לא בריא ותבוסתני לראות הכול בעיניים פסימיות. להיכשל מלראות שאנחנו מנצחים למרות הכול. תהיה זו טעות להתעלם מהמגמות החיוביות ומהזרמים הפועלים לטובתנו. ישראל והציבור הישראלי אינם צריכים להיות משותקים מפחד או מדוכאים מה”מצב”. המאזן האסטרטגי הכולל, כך אני טוען, נוטה לטובת ישראל.

על מנת לתמוך בטיעוניי, בחנתי אחד לאחד סדרה של איומים המסכנים את ישראל, וביקשתי להראות שישראל פועלת כהלכה בהתמודדותה עם אתגרים אלה. כך למשל המאמץ הבינלאומי להביא לחרם על ישראל, למנוע השקעות וסנקציות על ישראל, פשוט אינו מבשיל. מרבית יוזמות החרם הוסטו ממסלולן או נדחו ברוב קולות. נביחותיה של תנועת BDS (ר”ת של Boycott, Divestment, Sanctions, ובעברית ‘חרם, מניעת השקעות וסנקציות’) חמורות בהרבה מנשיכתה.

טענותיהם של ארגוני זכויות אדם כנגד ישראל באשר לפשעי מלחמה והפעלה בלתי סבירה של כוח מתחילות להישמע ריקות מתוכן, אפילו באוזני מי שאינו ציוני, בעולם שבו הסורים והאיראנים עסוקים בטבח חסר אבחנה ויומיומי בבני עמם. עמיתיהם הישראלים של ארגוני השמאל הקיצוני, הפוסט-לאומי הבינלאומיים, המהווים מקור שופע כל-כך ל’לוחמה משפטית’ נגד ישראל, צופים בעיניים כלות במקורות המימון שלהם הולכים ומתייבשים עם נפילתה של הכלכלה האירופית.

גם ה”צונמי” הדיפלומטי ירד מהפרק: התהליך שבמסגרתו נחפזה הרשות הפלסטינית לקבל מעמד של מדינה באו”ם עצר על עומדו, ומשקיפים חיצוניים החלו לקלוט שהפלסטינים עדיין אינם מוכנים להקמת מדינה. הפיל הוורוד העומד בחדר –  ממשלת החמאס בעזה הנתמכת על ידי איראן, וכוחו הגובר של החמאס בתוך שטחי הרשות הפלסטינית – פשוט גדול מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו.

דברו היום עם כל דיפלומט מערבי מיושב בדעתו, ולאחר קילוף שכבות התקינות הפוליטית, תגלו שהוא אכן מתחיל לקלוט שהסיכוי ל”עסקת שלום כוללת שבמסגרתה ייושבו כל התביעות” בין ישראל לרשות הפלסטינית, אינו סביר, לא בעתיד הנראה לעין בכל אופן.

הרעיון הנדוש ש”כל שנדרש על מנת להשיג שלום הוא נסיגה ישראלית לקווי 67″ מתחיל לאבד אחיזה. בארבע עיניים, מדברים קובעי מדיניות, ואפילו דיפלומטים אירופאים, על ניהול סכסוכים ארוכי טווח, ולא על ‘הפתרון הגדול’ של הסכסוך. אם לצטט את דברי סגן ראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים משה ‘בוגי’ יעלון: “פיתרוניזם” הוא לא הדרך הנכונה.

זוהי מגמה חיובית ומועילה, שכן השלום הערבי-ישראלי הכולל, שאליו שואפים כולנו, מחייב להנמיך את רף הדרישות והציפיות של הפלסטינים, וזה הולך לקחת זמן. אנשים רציניים מבינים זאת.

יתר על כן, דרישתה של ישראל מהפלסטינים להכרה ברורה  בישראל כמדינה יהודית, הצהרה שנדמה כי הפלסטינים פשוט אינם מוכנים, או מסוגלים, לספק, חשפה את שורשו האמיתי של הסכסוך. ליבת הסכסוך, כפי שאמר השנה ראש הממשלה נתניהו לקונגרס האמריקאי, הוא לא הוויתורים הישראלים אלא הסרבנות הפלסטינית. תהליך השלום בעיקרו אינו מדבר רק על הקמת מדינה פלסטינית, אלא גם על הכרה של הערבים במדינה יהודית.

המסר הזה הגיע ליעדו. אפילו מי שאינם נמנים על חברינו הטובים ביותר, כאלה הסבורים אולי שנתניהו שקרן (כמו אובמה וסרקוזי), אימצו את תביעתה של ישראל להכרה של הפלסטינים במדינת ישראל כמדינה יהודית, כחלק מהשפה הפוליטית הרשמית שלהם.

וחשוב מכך, בישראל התגבשה הסכמה לאומית בכל הנוגע לפלסטינים, קונצנזוס שנתניהו מייצג אותו נאמנה. הקונצנזוס מעניק לפלסטינים עצמאות בתיאוריה, אולם בפועל מכיר בעובדה שאינם מוכנים לקבלת ריבונות בזמן הקרוב. ישראל לא תיגרר לנסיגה חדה או להתנתקויות חדשות הרות אסון. לתפיסה הזאת יש משמעויות עמוקות מאוד משום שלשם שינוי, אין הישראלים מאשימים את עצמם במבוי הסתום שאליו נכנס תהליך השלום. ביטחון עצמי זה, קונצנזוס נדיר זה, מסיר אבן כבדה מעל ליבו של הציבור הישראלי ומקנה לו כוח עצום.

גם מחוץ לארה”ב יש לישראל ידידי אמת בעולם. האוסטרלים, הקנדים, הצ’כים, האיטלקים, ועמים רבים אחרים מביעים את הערכתם לדילמות הביטחוניות שישראל נאלצת להתמודד עימן ולשאיפותיה הלאומיות.

ובאשר לאיומים מצד מדינות ערב, העולם הערבי יהיה עסוק עוד שנים רבות מאוד בהפיכות פנימיות, בהתקוממויות ובמשברים כלכליים.  מנהיגים מוסלמיים שיעלו לשלטון יאיימו על ישראל ויתקפו אותה בחריפות, אולם תהיה להם יכולת מועטה בלבד, אם בכלל, להוות איום אמיתי בעשורים הקרובים.

אנשים, כמובן, תקפו את טיעוני, תוך שהם מצביעים על טהרן. אבל יעצרו את האיראנים, אמרתי להם! אפילו ממשל אובמה אינו עיוור לאיום האיראני. שיתוף הפעולה הביטחוני בין וושינגטון לירושלים מעולם לא היה אמיץ וקונקרטי יותר, וזה אומר שיתוף פעולה נגד אירן. דברים עוד עתידים לקרות.

ובאשר לחזית הביתית, רבים בימין חשים שלשמאל יש אחיזה מזיקה במעוזים המרכזיים של החיים הציבוריים בישראל: מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה. אולם הגרעין הקשה של השמאל הפוליטי, האנטי-דתי והאנטי-לאומי, נמצא בירידה מבחינה דמוגרפית. המרכז הישראלי החילוני מגלה כעת מחדש את שורשיו היהודיים. כוח הכובד בפוליטיקה הישראלית נע לכיוון המרכז-ימינה, וסביר להניח שכך יישאר גם בעשורים הבאים.

מנקודת מבט היסטורית כוללת, ישראל, בלי שום ספק, מנצחת. העם היהודי שרד אלפיים שנות גלות ושואה, הצליח לקבץ את היהודים מכל קצווי תבל, ולבנות בארץ ישראל מדינה שופעת חיים, חוסן והדר, מדינה הרוחשת יצירתיות וחיוניות. מחאות חברתיות או לא, ישראל היא מקום נהדר לחיות בו (במיוחד בהשוואה למדינות ערב המקיפות את ישראל שמשטריהן קורסים בזה אחר זה, או לחלק ניכר ממדינות המערב הכושלות). הכלכלה שלנו חזקה ועליונותנו הטכנולוגית מרשימה. ישראל אף עשויה להפוך ליצואנית אנרגיה!

ולסיום, אומץ ליבם של אלה המקריבים את עצמם כדי להגן על המדינה וליישב את הארץ, כמו האנשים השומרים בצורה עיקשת על המשך הנוכחות היהודית בחברון למען כולנו, נותן לנו השראה לעתיד.

לכן אני אומר – ישראל מנצחת! ובכל מקרה, בוודאי שאננו עומדים בפני קריסת המדינה.

* פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום באנגלית בתאריך 22 בנובמבר 2011.



  Email Email  Print Print

Subscribe to Political Columns


About David Weinberg

David M. Weinberg is a spokesman, speechwriter, columnist and lobbyist who is a sharp critic of Israel’s detractors and of post-Zionist trends in Israel. Read more »


Speaking Engagements

A passionate speaker, David M. Weinberg lectures widely in Israel, the U.S. and Canada to Jewish and non-Jewish audiences. He speaks on international politics and Middle East strategic affairs, Israeli diplomacy and defense strategy, intelligence matters and more. Click here to book David Weinberg as a speaker.


© 2012 David M. Weinberg. Sitemap | Site by illuminea | Contact | Press Room | Attribution License